"את עצמי אני מוכר"

1. תמונת פתיחה

קלוז־אפ על יעקב וינרוט, גבר בן 63 הניצב על דוכן העדים, חובש כיפה על שיער ג'ינג'י מקליש מצדי הקרחת, משקפיים. ניכר שהוא עצוב, נסער, מדבר בלהט, מוחה מדי פעם את אפו ועיניו בעזרת חבילת ממחטות הניצבת לידו.

וינרוט: "שוחד?! באותו רגע חרב עליי עולמי. אני 37 שנים במקצוע הזה. אני הייתי אתרוג. אני מעולם, מעולם לא נחשדתי בכהוא זה. אני שמעתי מנאנסות שהן רואות את עצמן מבחוץ כאובייקט. בחיים שלי לא הבנתי את זה, עם כל מה שלמדתי במדעי ההתנהגות. פעם ראשונה שראיתי את זה, פעם ראשונה - אני ריחפתי על עצמי מלמעלה. זה הדבר האחרון שאפשר לייחס לי. אני, האאוטסיידר המוחלט, הטוטאלי, שבחיים לא התקרב לרשות, שאף פעם לחתונה שלו לא הוזמן איזשהו סלב. שדקה אחרי שהפסקתי לייצג אותם לא המשכתי להיות כמו אותם עורכי דין שממשיכים ללכת לשם. אני לא שקשקתי שקשוקות, לא הייתי שם, פתאום מאשימים אותי פה בשוחד. ואני מסתכל על העיניים של החוקר, ויש לי יכולת להסתכל על עיניים של חוקר אחרי 37 שנה, ואני רואה שהוא לא מאמין במה שהוא חוקר. לא, אני לא איש חזק, אני לא גיבור ישראל, זה הרג אותי".

יעקב וינרוט. מונולוגים נוקבים ועימותים עוקצניים צילום: אוראל כהן

* * *

כבר חודש שבאולם 306 בבית המשפט המחוזי בתל אביב מתנהלת מלחמה של איש אחד, נאשם מספר 2 בת"פ 09-12- 40778מדינת ישראל נגד ויטה ואח'. יעקב וינרוט, מבכירי עורכי הדין הפליליים בישראל, נלחם על חייו. כבר שבע פעמים עלה לדוכן העדים, וסיפק הופעה שהיתה מביאה לג'ק ניקולסון את האוסקר: מונולוגים נוקבים, עימותים עוקצניים, לב פתוח, מונח מדמם על שולחנו של השופט גלעד נויטל.

וינרוט מואשם במתן שוחד, בתיק שמסעיר את העולם המשפטי. הרי מדובר באחד מעורכי הדין הבכירים בארץ, שייצג את בנימין נתניהו (בפרשות עמדי ובר־און־חברון), אביגדור ליברמן, עזר ויצמן, מרגלית הר שפי, כמה מנאשמי המחתרת היהודית, וגם את אחמד טיבי וסאלח טריף. התקדים היחיד שמתקרב להעמדתו לדין הוא משפטם של עורכי הדין רם כספי ויגאל ארנון בפרשת "הפגישה הלילית" בשנות השמונים. אבל גם אז האישום לא היה חמור כל כך - שוחד הוא העבירה החמורה ביותר בתחום הצווארון הלבן.

על פי כתב האישום, בין אוגוסט 2000 לדצמבר 2003 העניק וינרוט לפקיד השומה שוקי ויטה שירותים משפטיים, במחיר מופחת או ללא תשלום, ובאותו זמן טיפל ויטה בהסדרי מס מיטיבים ללקוחותיו של וינרוט, ובהם מיכאל צ'רנוי, ארקדי גאידמק ודן גרטלר. שלושת הלקוחות הללו שילמו לוינרוט ב־2003 שכר טרחה שהסתכם ב־32,222,586 שקל.

ויטה מואשם בהפרת אמונים (ניגוד עניינים), לוינרוט הצמידו עבירת הלבנת הון, אבל העיקר הוא אישומי קבלת ומתן השוחד המיוחסים לשניהם. וינרוט טוען כי שכר הטרחה שגבה מויטה היה סביר וראוי בנסיבות המקרה, וכי ויטה כלל לא היטיב עם לקוחותיו. גם אם יתברר כי ויטה לא נתן תמורה, עבירת השוחד יכולה להתגבש כ"שלח לחמך" - אם ייקבע שהשירות שנתן לו וינרוט הוא אכן מתת מושחת, חריג ומופחת. התביעה סבורה שגם אם הטיפול בויטה יוכח כסביר, זו עדיין סיטואציה של שוחד, משום שעצם ייצוג הלקוחות מול פקיד השומה בזמן שזה נזקק לשירותיו מלמד על כוונת וינרוט לשחד.

מעבר לטיעוני ההגנה, ישנו בעיקר וינרוט, שנוכחותו על הדוכן ממלאה את כל האולם. דווקא כעד הגנה, הוא מתגלה במיטבו: משפטן מבריק, רטוריקן שוצף, ג'ינג'י חם מזג ובעיקר אדם פגיע, רדוף. כל כולו זועק: "בא לי לצרוח את כל הצרחות על המילה שוחד בבת אחת, כי אצלי לא חלפה המחשבה הזאת בחיים".

הוא מצייר עצמו כמלאך. צדיק שמסייע לנזקקים, ושמדינת ישראל לכדה על לא עוול בכפו ומתעקשת להטיל בו את כתם השוחד הנורא. האוהדים מאמינים, הציניקנים מתעקשים שמדובר בטקטיקה. אבל אין ספק שמדובר בדרמה הטובה ביותר בישראל כרגע. דרמה שבה פורס וינרוט את חייו, את הפילוסופיה שלו, את נפשו המשוסעת בין העולם הדתי לחילוני - ושעוסקת גם בסוגיות מהותיות בעולם המשפט, ובראשן ניגוד עניינים, גבולות הייצוג של אישי ציבור ושיקולי שכר טרחה. והכל מרחף מעל התהום הפעורה בין הסנגוריה לתביעה, כשתי השקפות עולם שצובעות ומפרשות את כל ההתנהגות האנושית לחומרה או לקולה.

2. אני יודע מה זה שכונה ד'

ב־1997 פקיד השומה שוקי ויטה שפך כוס על מבקרת הפנים של מס הכנסה יעל שביט, בעת ויכוח סוער בין השניים. ויטה הורשע בתקיפת והעלבת עובד ציבור, קידומו עוכב והוא פנה אל וינרוט בבקשת עזרה. על דוכן העדים, וינרוט מסביר את פשר החיבור הנפשי העמוק שלו לויטה, יוצא שכונה ד' בבאר שבע, וחוזר למפגש המשמעותי ביניהם, בשנת 2000.

וינרוט: "בשיחה הזאת זה לא היה שוקי ויטה שיושב פה, זה היה שוקי ויטה שבור. תוך כדי השיחה איתי הוא אפילו הזיל דמעה (...) מה זה שכונה ד' בבאר שבע אני ידעתי, כי מעט מאוד אנשים גדלו כמוני מטר משיכון סלע בנתניה, שהוציא את הפושעים של נתניה, שאני מכיר חלק גדול מהם בני גילי (...) שאלתי את עצמי בכנות, האם אני לא הייתי יכול פעם להעיף כוס מים על מישהו בוויכוח סוער? (...) האמת, חשבתי שזה כוס תה, כי ככה זה פורסם בכלי התקשורת. ואז אם אדם מעיף כוס תה חם על מישהו זה דבר אחד, אבל לראשונה שמעתי ממנו שזה כוס מים (...) ראיתי בעניין הזה מקרה טיפוסי של ממסד שלוכד מישהו ולא מסוגל לשחרר את הצבת ממנו".

וינרוט בבית המשפט צילום: דמיטרי שבצ'נקו

התובעת, עו"ד שרון כהנא מפרקליטות מיסוי וכלכלה, מזכירה לוינרוט שב־1997 סירב לייצג את ויטה בתקרית הכוס, וטוענת שהסכים לייצג אותו רק כשהיו לו אינטרסים לכך - לקוחות עם תיקי מס בגוש דן. וינרוט מסביר שהיה אז חולה, שלויטה היה סנגור אחר, ושהתיק נדון בפני השופטת עדנה בקנשטיין.

וינרוט: "לא היה לי ערך מוסף אצל השופטת עדנה בקנשטיין ולא היתה כימיה בינינו. יש לה השקפות עולם שונות משלי על המשפט הפלילי".

כהנא: "אין לך ערך מוסף אצלה זה אומר שהבן שלה לא התמחה אצלך?".

וינרוט, זועם: "הדמגוגיה שלך לא תעזור לך! אם זו הסיבה שאת רומזת שבגללה לא הופעתי בפני בקנשטיין, אלה דברי הבל ושטנה".

* * *

ההתנגשויות בין הצדדים נמשכות כל הזמן. לכהנא יש כישרון מיוחד להערות ארסיות, שמוציאות את וינרוט משלוותו. כלאחר יד היא זורקת גפרורים לחבית אבק השריפה המבעבעת, שניצבת מולה על הדוכן. "אתם משקרים", היא מעירה בהתייחסה להבדלי הגרסאות שמסרו במשטרה וינרוט, ויטה ורו"ח זאב פלדמן. "רק נחקרים שקרנים שמתאמים ביניהם עדויות מוסרים גרסאות זהות", משיב וינרוט. הזיכרון האנושי ותעתועיו נהפכים לנושא הבוער, נושא שלאורך העדויות שב וחוזר, ווינרוט מצטט קטע נפלא על תעתועי הזיכרון מתוך "הדבר היה ככה" של מאיר שלו, קטע שבו נפתח פסק דינו של השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון, שעסק בהשתלת זיכרון.

תעתועי זיכרון הם תכונה אנושית. החשדנות היא תכונה של התובע. ההזדהות עם הלקוח היא התכונה של הסנגור הפלילי. "כעורך דין מסחרי, אתה מוכר רק את המוח, אתה מוכר את האינטלקט", הוא אומר ברגע חד, אחד מיני רבים שעוד יילמד בבתי הספר למשפטים. "אני כעורך דין פלילי מוכר את הלב ואת הכליות ואת דם התמצית. את עצמי אני מוכר".

3. אל תצחקו לי בפרצוף

התובעים מוציאים את וינרוט משלוותו שוב ושוב. ההערות העוקצניות של כהנא, הצחקוקים משולחן התביעה שסביבו מצטופפים גם עורכי הדין יפעת שטיין ורותם שגיא. חמתו ניכרת בפניו.

וינרוט, לשגיא בשולחן התביעה: "אני אמחק לך את החיוך אם אני אצטרך (...) (פונה לשטיין) אני לא בן 20. לגברת יש את כל הפריבילגיות להעמיד אותי לדין, לחקור אותי - אבל לא לצחוק בפרצוף כשאני מעיד! אני מבקש לחסוך את זה ממני. זו לא הפעם הראשונה. אני קצת יותר מבוגר מכם, לפחות את זה תכבדו, וגם קראתי ספר וחצי יותר מכולכם ביחד".

* * *

וינרוט הולך על הקצה. הוא תמיד כזה. כי הוא באמת מוכן לעשות הכל עבור הלקוחות שלו, כי אין לו אלוהים (במובן החילוני של הביטוי), כי הוא ג'ינג'י. הוא עובד אחרת מכולם, בלא מעט מובנים. דוגמה אחת: מנכ"ל סטארט־אפ קטן נקלע לעימות עם ענקי המשק, אי.די.בי של נוחי דנקנר וטבע של אלי הורביץ. הוא בירר איזה עורך דין כדאי לקחת, גדול וחסר פחד. רק וינרוט, אמרו לו. כספי, ארנון, רובין לא יריבו בשבילך עם הורביץ ודנקנר. המנכ"ל לקח את וינרוט, שסיים את העניין במכתב נוקב וחד־משמעי. הוא, אגב, לא גבה עליו תשלום. כשהמנכ"ל התקשר שוב ושוב כדי להסדיר את התשלום, וינרוט אפילו לא טרח לחזור אליו.

4. זה שוחד? אתם צבועים

התביעה וההגנה מקיפות את סוגיית השוחד וניגוד העניינים במעגלים, סובבים והולכים. יש בייצוג אנשי ציבור בעיה מובנית - ציפייה לתמורה, ניגוד עניינים אפשרי, תקלות שעלולות לצוץ במחשבה, בכוונה, בסיטואציה, בעשייה. התביעה מצביעה על הקבלת הזמנים המטרידה, בין הטיפול של וינרוט בויטה לטיפול של ויטה בלקוחות של וינרוט. העד חוזר ומדגיש את חובתו לייצג עובדי ציבור. הוא מפליא בניים דרופינג של אישי ציבור שלהם נתן שירותים משפטיים: נשיא מדינה, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, שופטים, פרקליטים, קצינים.

וינרוט: "אם הדבר הזה מהווה שוחד, היית צריכה להכניס לבית הסוהר את (נוקב בכמה שמות, שעליהם מוטל צו איסור פרסום), כל העולם (...) לפי המחשבה של התביעה, יש לי אינטרסים בכל מדינת ישראל. אני לא יכול להופיע. אני גוזר על עצמי כליה (...) אם אני מופיע מול איש ציבור אחרי שייצגתי אותו, הדבר נתון ללבו. הבעיה היא שלו. לפעמים הוא חושב שהוא נקי והוא יכול להחליט בעניין של הלקוח שלי — ואני מדגיש לקוח שלי, לא בעניין שלי - בלי פניות, ואז הוא יהיה שם. ואם הוא חושב שיש לו איזושהי בעיה, הוא יכול לשתף בתיק הזה עוד מישהו, הוא יכול לדווח על זה (...) גם שופט ששולח את הבן שלו להתמחות אצלי הוא אסיר תודה. גם שופט שמקבל המלצה שלי הוא אסיר תודה. אסירות תודה איננה מהווה ניגוד עניינים פסול. על פי הנורמות הצבועות האלה - סליחה על הביטוי, ואני חייב להשתמש בביטוי הזה -אני לא יכול להופיע אצל הרבה מאוד מהשופטים פה, גם לא אצל הרבה בבית המשפט העליון".

אין מחלוקת על כך שניגוד עניינים יש כאן. אלא שוינרוט הוא אדם פרטי, וניגוד עניינים הוא עבירה של אנשי ציבור, במקרה זה לכאורה של ויטה. וינרוט מנסה לנקות אותו, במסר ברור לשופט נויטל - כמו שאפשר לסמוך עליכם, השופטים, שלא תישאו פנים לקליינטים שלי, כך אפשר לסמוך על שוקי ויטה - במיוחד בתיקים של ארכי־חשודים כגאידמק וצ'רנוי, שזוכים להשגחה צמודה של גורמי אכיפה בכירים. שוב ושוב מזדעק וינרוט נגד הניסיון לצבוע בשחור את פעילותו כסנגור, ויוצא מהמקרה שלו אל הכלל, כמו אומר - את הכל אתם משמידים כשאתם יוצאים נגדי. סדרי עולם אתם מנסים לשנות: "אני הולך לרשויות, אני הולך לבתי משפט, אני הולך לרשות להלבנת הון. כך אני מלבין אנשים, ואם הגענו למצב שלפעולות כאלה של סנגוריה קוראים הלבנת אנשים כאנשי עסקים לגיטימיים, קרי שלי אסור לקחת אנשים כמו צ'רנוי וגאידמק ולייצג אותם, אז אוי לה לסנגוריה במדינת ישראל, אוי למשפט שהידרדר במדינת ישראל".

ומה לגבי התשלום המופחת? וינרוט אומר שאת עיקר העבודה עשה עורך דין זוטר, שמדובר בתשלום סביר וש"אם הוא לא היה עובד ציבור יש סיכוי גדול שלא הייתי לוקח כסף. חשבתי שפשוט דרסו את האיש. לקחתי כדי למנוע לזות שפתיים".

5. מה אתם בכלל יודעים

וינרוט מביא דוגמאות מן הגורן ומן היקב, מערבב פרו בונו ואנשי ציבור ושכר מידתי לשכירים. התביעה מסייגת: פרו בונו נוגע לנזקקים שממילא לא יכולים לגמול לוינרוט; אנשי הציבור המפורסמים בונים את המוניטין של המשרד. ויטה, לטענת התביעה, הוא מקרה ייחודי - גם פקיד שומה אלמוני, גם קיבל טיפול איכותי בזול וגם גמל לוינרוט באמצעות שירות ללקוחותיו. אבל העד לא מרפה, אלא ממשיך.

וינרוט: "באף משרד ליטיגציה אין תעריפון של שכר טרחה. אין נורמה, אז אני לא מבין מה זה שכר חריג. כשאנחנו מטפלים באנשים שאין להם, אנחנו מתחשבים. ואת רמת ההתחשבות הראיתי פה. זאת טענת ההגנה המרכזית שלי (...) איפה אני, בתוך מה אני שרוי? אני שרוי בתוך אחד המקצועות הכי קפיטליסטיים בעולם (...) כשבא אליי אדם שאין לו, במצוקה, עטוף ביגון, ואני מסוגל לתת לו את העזרה שלי (...) באותו רגע אני במידה מסוימת מטפל בפציינט ולא בקליינט. באותו רגע אני עושה משהו לתיקון עולם. משהו שעולה בקנה אחד עם תורת החסד שעליה גדלתי. זה לא כי אני איש טוב. זה צורך אישיותי. אם הייתי צריך לייצג רק VIP לא הייתי מסוגל להחזיק מעמד במקצוע יממה אחת".

בתביעה לא מתרגשים.

וינרוט, זועם: "אתם, עם כל הכבוד, לא הייתם פעם אחת בשוק הפרטי ולא ראיתם איך נגבה שכר טרחה. הקריטריונים לא נהירים לכם".

התביעה מנסה, ולעתים מצליחה, להפיל את וינרוט באמצעות הסיפורים הקטנים. וינרוט מנסה לשכנע באמצעות הסיפור הגדול. הוא משווק אותו בלהט ואמונה יוקדים, מנסה לעורר את הספק הסביר הנדרש לזיכויו. יש שופטים שמגבילים את העד רק לחומר הרלבנטי לכתב האישום, אבל יש שמוכנים לשמוע את הסיפור הגדול. גלעד נויטל הוא כזה. מקשיב, נוהג בוינרוט בנימוס מופלג - ועוטה פני ספינקס. עדות וינרוט מסתיימת. את הביקורת האמיתית על ההצגה הזו אפשר יהיה למצוא רק עוד כמה חודשים, בהכרעת הדין.