האם כדאי לנו לבטוח בעצמנו?

מיליונים כבר צפו בווידיאו הוויראלי של ניסוי הגורילה והתעמתו פנים אל פנים עם עיוורונם. בסרטון נראה אולם כניסה קטן בבניין, ובו מתרוצצים שישה נערים, שלושה לבושים חולצות שחורות ושלושה לבושים חולצות לבנות, ומתמסרים ביניהם בשני כדורים. הצופה מתבקש לספור כמה פעמים חברי קבוצת החולצות הלבנות מתמסרים ביניהם. צריך קצת להתרכז, אבל המשימה עצמה פשוטה. כעבור כדקה שואלים את הצופה שבע הרצון אם הצליח לספור את 15 המסירות. ואז שואלים אותו אם הבחין בגורילה. מתברר שבניסוי, שהפרופסורים לפסיכולוגיה מהרווארד דניאל סימונס וכריסטופר שבריס ערכו ב־1999, כמחצית מהצופים כלל לא ראו את האדם המחופש לגורילה שחוצה את המגרש המאולתר, נעמד במרכזו, מתופף על החזה בתנועות טרזן ומטלטל את ראשו כבעת שאגה, ואז יוצא מהצד השני של המגרש. הריכוז במשימה המקורית עיוור אותם לפרט הכה בולט.

סרטון עדכני שמשחזר את הניסוי עלה לרשת לפני כמה חודשים. הפעם הניסוי מתרחש על רצפה מול מסך תיאטרון. הצופים שמכירים את ניסוי הגורילה המפורסם מבחינים בה מיד – ורק בסוף הסרטון בן הדקה לומדים כי פספסו את העובדה שצבע המסך שברקע התחלף לנגד עיניהם, ושאחד מששת השחקנים הסתלק. גם כאשר נדמה לנו שאנחנו מחכים לבלתי צפוי, מוכיח הניסוי השני, אנחנו לא רואים את מה שקורה לנגד עינינו.

מתוך הניסוי

ספרם החדש של סימונס ושבריס שהתפרסם בארצות הברית, "הגורילה הנעלמת ועוד דרכים שבהן האינטואיציות שלנו מוליכות אותנו שולל", מוקדש לכתמי העיוורון העצומים בתפיסה האנושית. הכתמים האלה, האופן והכמות שבהם אנחנו מחמיצים, מפספסים, מאבדים ושוכחים, עצומים מעבר למה שאנחנו מסוגלים לתאר או להבין. אנחנו עיוורים גם לזה. והספר והאתר המלווה אותו, theinvisiblegorilla.com מראים את חומרת המצב במחקרים, ניסויים וסרטונים, שלפרקים דומים יותר למופע קסמים מאשר להרצאה בפסיכולוגיה: הם מציגים ניסויי שדה שבהם אנשים אינם שמים לב שבן שיחם התחלף תוך כדי השיחה באדם אחר. הם מציגים סרטון בן 40 שניות שבו שתי נשים משוחחות ביניהן, ומפתיעים את הצופה כשהם מגלים לו לבסוף שלנגד עיניו התרחשו תשעה דברים לא הגיוניים.

כל הממצאים מתכנסים למסקנה חשובה: אנחנו, בני האדם, מבחינים במעט מאוד פרטים בעולם סביבנו, אבל חיים באשליה שאנחנו מבחינים בהרבה. אנחנו מדמיינים ובטוחים שזהו זיכרון, נתקלים בצירוף מקרים ובטוחים שגילינו קשר סיבתי. אנחנו נוטים להאמין בתהליכים מסתוריים כגון היפנוזה או העלאת מנת המשכל על ידי האזנה למוצרט. יש לנו מוח של הולכי רגל בעולם של אוטוסטרדות. ובקיצור, נזר הבריאה איננו כל כך מוצלח, אבל משוכנע בשכנוע פנימי עמוק שהוא כן.

הספר אפילו מציע ניתוח אלטרנטיבי לסיפורי מעשיות של פוליטיקאים שמשפצים את ההיסטוריה של עצמם. הוא טוען שלא כל השיפוצים הם שקרים ציניים, ושמדובר באשליות זיכרון שהכל לוקים בהן. הפוליטיקאים פשוט לוקים בהן מול מצלמות הטלוויזיה.

מטרת המחברים להזהיר אנשים מפני האינטואיציות ותחושות הבטן שלהן. כאשר אנחנו נוהגים ומקלידים הודעת SMS, גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו נמצאים בשליטה, אנחנו טועים. וכך גם כאשר אנחנו ממוקדים לחלוטין בכביש. אנחנו לא יודעים מה אנחנו לא רואים, עד שזה פוגע בנו.

למרות השעשוע שבניסויים, הספר אינו משובב נפש. הוא מציג את חולשת מראה העיניים אבל לא מציע תרופה או תוכנית אימונים. הוא שולל את הבשורה שברב־המכר של העיתונאי מלקולם גלאדוול, "ממבט ראשון", שממליצה להקשיב לאינסטינקטים ולתחושות בטן, וממליץ בחום על מבט שני ושלישי, הודאה בבורותנו והימנעות מקפיצה למסקנות. הספר הזה ממליץ לנו לא לבטוח בעצמנו, ובדרכנו למסקנה לכפות על עצמנו חיל, רעדה וזהירות. את הגולש לצפות בסרטון בן דקה, ובסופו מגלים לגולש כי פספס תשע התרחשויות לא הגיוניות שאירעו לנגד עיניו