למה מכריחים אותי לחסוך?

פרופסור שלום,

חוקי הפנסיה החדשים מזכירים לי שוד. מהיכן יש למישהו זכות לנעול את הכסף שלי עד שאגיע לגיל 67, בלי שום תחנה ופשרה? ומה אם יקרה משהו מחר ובאמת אזדקק לכסף? חיסכון לטווח ארוך חשוב, אבל ככה?

עמי

מה שמעניין אותי זה למה אתה כועס על הפולשנות של חוקי הפנסיה ולא על מקומות אחרים שבהם הממשלה פולשת לחייך. לדוגמה, ההתערבות של הממשלה בנהיגה שלך פולשנית ויקרה לא פחות. הקנס על דיבור בסלולרי, האילוץ לשאת בהוצאות כריות האוויר, מס הקנייה. למה בנהיגה זה בסדר שהממשלה תתערב ובפיננסים לא? הרי זה לא שאתה טוען שאתה מבין בכסף יותר מאשר בנהיגה.

לדעתי אנחנו מקבלים חוקי נהיגה וכועסים על חוקי פנסיה בגלל היכולת המוגבלת שלנו לדמיין תוצאות שליליות. תאונות דרכים ממחישות היטב למה חשוב לפקח עלינו כנהגים. אבל גם בניהול פיננסי יש תאונות, וגם בהן הפגיעה אינה רק בך אלא גם בחברה. אלא שתאונות פיננסיות הן פחות ברורות ופחות מצטלמות, וגם במשברים כלכליים אנחנו לא מרגישים כאילו אנחנו עשינו תאונה אלא כאילו "משהו קרה לכולם". זו בעיה בחשיבה הרציונלית שלנו: אנחנו לא יודעים כמה נחיה ולכמה כסף נזדקק, ולכן אנחנו נוטים לחסוך כמו נהג מרושל. חוקי הפנסיה הם חגורת הבטיחות פה.

חוקי הפנסיה הם חגורת הבטיחות צילום: shutterstock

לפני כמה חודשים פגשתי את שר התכנון של צ'ילה, והוא סיפר לי על תוכנית הפנסיה שיש להם במדינה: שם, 11% ממשכורתו של כל עובד מועברים אוטומטית לחשבון פנסיה, והעובד יכול לקבוע רק את רמת הסיכון בהשקעת הכסף. גם אז, החוק קובע שהסיכון חייב לרדת ככל שגיל הפרישה מתקרב. התוכנית הזאת מעולה בעיניי כי היא עוזרת להתמודד עם שתי חולשות אנושיות: הקושי לחסוך, והקושי להעריך סיכון ולהקטין אותו כאשר הגיל עולה. התוכנית הזאת היא "חוקי התנועה" שעוזרים לצ'יליאנים לנהוג בחסכונותיהם בלי לעשות תאונות.

אני חושב שאנחנו צריכים לראות במה אנחנו טובים ובמה אנחנו גרועים, לכעוס על חוקים שמזיקים לנו ולקבל בברכה את אלה שעוזרים לנו. ואם תשאל כמה אנשים שעברו את גיל 67, תראה שיש חוקים שעוזרים.