למים אין גבול
היעדר שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני בסוגיית המים מוביל לאובדן של עשרות מיליוני מטרים מעוקבים בכל שנה
על רקע חודש נובמבר החם והשחון ביותר בארץ בשנים האחרונות פורסמה בשבוע שעבר הצעה חדשנית לשיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני לפתרון בעיית המים. ההצעה הוצגה במזרח ירושלים על ידי ארגון "ידידי כדור הארץ במזרח התיכון" שיש לו עובדים ומשרדים בתל אביב, בבית לחם ובעמאן, והיא מסבירה שיש צורך בשיתוף פעולה אזורי בתחום משאבי המים שהולכים ומתכלים.
ניהול משותף במקום חלוקה כמותית
העימותים הישראלים־פלסטיניים מתייחסים בראש ובראשונה לשאלה הטריטוריאלית. הם עוסקים בשאלה כיצד יש לחלק את האדמה בינינו לביניהם - היכן יעבור קו הגבול.
עם זאת, הצעת הארגון גורסת שיש הבדלים מהותיים בין משאב הקרקע ובין המים. בעוד שהקרקע היא משאב קבוע ויציב הרי שהמים זורמים מעל ומתחת לגבול הקרקעי־מדיני. זאת ועוד, במים ניתן לעשות שימושים חוזרים מרגע הופעתם כגשם ועד שהם מחלחלים לאדמה, מתאיידים או זורמים ונשפכים לים. מכאן שיש צורך בביצוע הסדרים מדיניים שונים לגבי המים.
מתקן התפלה בחדרה. התפלה לא מונעת את הזיהום המתמשך במקורות המים צילום: ערן יופי
בהצעה שנכתבה על ידי אנשי המקצוע דיוויד ברוקס וג'ולי טרוטייר, בשיתוף הישראלי גדעון ברומברג והפלסטינים נאדר אל־חטיב ומונקז מחייאר, נמתחת ביקורת על ההסדרים הקיימים היום המבקשים לחלק את המים בצורה כמותית.
בעלי ההצעה טוענים שזו גישה הגורמת לבזבוז ולזיהום, והיא אינה מתאימה לטווח הארוך. לדעתם, יש הכרח בניהול משותף של משק המים הישראלי־פלסטיני שכן מדובר באותם מים. אם למשל חקלאי פלסטיני משקה את שדהו בשומרון, הרי אותם מים מחלחלים לאקוויפר ההר ומופיעים שוב בשפלה בבאר ישראלית של מקורות.
כמו כן, השימוש בדשנים בשומרון ובעיות של מי שופכין ואתרי אשפה בכל אזור ההר משפיעים מיד על איכות המים המגיעים לשפלת החוף הישראלית.
עשרות מיליוני מ"ק מים הולכים לאיבוד
על פי ההסכמים הקיימים, ישראל שולטת למעשה במשק המים גם ברשות הפלסטינית, כאשר 80% ממי אקוויפר ההר נלקחים לשימוש ישראלי. במקביל, איכות המים בכל הארץ מידרדרת והולכת, ובעזה קיים שימוש מופרז במי אקוויפר החוף שמובילים לזיהום ולהמלחתו במי ים.
בעלי ההצעה מצביעים על כך שהשליטה הישראלית במשק המים הפלסטיני, המוצגת בישראל כבעיה ביטחונית, איננה משרתת את האינטרס הישראלי ואולי אפילו פוגעת בו. בהיעדר ניהול משותף ישראלי־פלסטיני יש בגדה דליפה ממערכות המים עד לשיעור של 34%, לעומת דליפה בישראל של 15%. מדובר בעשרות מיליוני מטרים מעוקבים של מים שהולכים לאיבוד. אחת הבעיות בישראל היא סבסוד של גידולים חקלאיים עתירי מים כמו בננות ופירות טרופיים שחלק ניכר מהם הולך ליצוא, ואילו בגדה הבעיה היא קיומם של קרוב ל־400 אתרי אשפה פיראטיים וזרימה של מי שופכין הגורמים לזיהום קשה.
הפתרון של התפלת מי הים, שכה מרבים לדבר בשבחו בישראל, לא יכול לענות על בעיית הזיהום ולכן הוא צריך להיות בבחינת חלופה אחרונה ולאו דווקא ראשונה. הראשונה, לפי הצעת ארגון ידידי כדור הארץ במזרח התיכון, היא ניהול משותף.
