הכישלון המודיעיני של גלנט

נילי פריאל, רעייתו של שר הביטחון אהוד ברק, הקימה חברה בשם טאורוס שנועדה לתווך בין הון לשלטון. החברה התבססה על היכרותה של פריאל עם מקבלי ההחלטות במדינה. אחד מהם חולק עימה את הדירה באקירוב ואמור ליהנות מרווחיה של החברה שתגבה 30 אלף דולר מכל איש עסקים שירצה להתחכך במקבלי ההחלטות.

הקונסטרוקציה החמורה וההזויה הזו אפילו לא נחקרה בידי המשטרה והפרקליטות. למערכת המשפטית היו אז סדרי עדיפויות שונים. המלחמה בשר המשפטים דניאל פרידמן הייתה העיקר. סיפור פריאל איפשר לגייס את ברק למערכה. ברק הבין שתמיכה אפשרית שלו בפרידמן עלולה להיגמר רע. הוא התגייס לטובת "שלטון החוק", "שלטון החוק" התגייס לטובתו ותיק פריאל-ברק הושלך לפח ואפילו לא נפתח.

שלשום, לאחר ששלטון החוק הפיל את יואב גלנט מועמדו לרמטכ"לות, תהה ברק איך הגענו למצב שבו הרשות המבצעת היא הממליצה והרשות המייעצת היא הקובעת. אכן, התהייה במקומה, אבל ברק שמתגאה באינטליגנציה הגבוהה שלו, אמור כבר להבין איך מתנהלים כאן העניינים תחת סיסמת "שלטון החוק". לא סתם "השלטון" קודם לחוק. כשהוא וזוגתו נחשפו לסכנה, הוא הרוויח מתמיכתו בשלטון הזה, אז למה הוא מתלונן עכשיו?

הכישלון של גלנט

גלנט, לוחם עתיר זכויות, נכשל בקרב כי לא זיהה ולא העריך היטב את הכוחות שקמו עליו. במיוחד את הקואליציה החזקה שבין התקשורת למשפט. לא הייתה כאן מזימת-על מתוזמרת, אלא השילוב הרגיל בין שוחרי הטוהר לשוחרי הכותרות. היה כאן עיתון שניסה למנף תחקיר לגיטימי. היה שר שטוהר המידות היא האג'נדה המוצהרת שלו. היו פרשנים שביקשו לסגור חשבון עם ברק או לפתוח את 'מסמך גלנט' במהדורה חדשה. היו הצדקנים הרגילים נטולי הפרופורציות, היו העותרים לבג"ץ וכמובן התחרות בין שומרי הסף המשפטיים שבחשו כולם (ועדת טירקל, מבקר המדינה, יועץ משפטי ובג"ץ). זבוב שניתן היה לטפל בו בזמן, הפך לפיל ששבר את חנות החרסינה.

גלנט. לא זיהה את הקואליציה החזקה בין התקשורת למשפט צילום: אביגיל עוזי

גלנט שצלח את מסמך הרפז מבלי שנדרש לחזית התקשורתית, חשב שוב שמלאכתו תיעשה בידי אחרים. אלא שאמירה זו רלוונטית לצדיקים. גלנט היה צדיק בפרשת המסמך, והרבה פחות בפרשת הקרקעות. לכן, אסור היה לו להפקיר את החזית התקשורתית. היה עליו להסביר את המהות האמיתית של הפגמים שהתגלו במעשיו. הפגמים האלה, בהיעדר טיפול תקשורתי מתאים, הופכים לפשעים נגד האנושות. במיוחד שבצד השני ניצב מיקי איתן.

כיוון שגם פרקליטו, עו"ד דורי קלגסבלד, סירב להתראיין נזנחה החזית החשובה הזו. גלנט טעה טעות נוספת כשלא העריך את השפעתה על מקבלי ההחלטות המשפטיים. היו כאלה שניסו לשכנע את גלנט לגייס דוברים אמינים בעלי מוניטין משפטי לטובתו. היה מי ששמע את השופט העליון בדימוס מישאל חשין מדבר בזכותו. הופעה טובה של חשין בטלוויזיה יכולה הייתה להיות אפקטיבית הרבה יותר מהחקלאים והלוחמים שהתגייסו, ובדרך כלל הזיקו יותר משהועילו.

כאשר משה קצב הועלה על המוקד התקשורתי (ובצדק רב יותר מאשר גלנט) ידעו אהרן ברק ומישאל חשין להגיד מילה לזכותו. חבל שקולם לא נשמע הפעם. הראיון לגדי סוקניק איפשר הצצה לפוטנציאל התקשורתי שניתן היה להרים במקרה הזה. היטיב להגדיר זאת הכתב עמית סגל שאמר: "את ראיון חייו נתן גלנט לאחר מותו". המטאפורי כמובן.

הכישלון של וינשטיין

הדרך שבה טיפל וינשטיין בפרשה הייתה רחוקה מלהפגין מנהיגות משפטית ראוייה. כשוינשטיין קיבל את החומר מהמבקר היה עליו להחליט בין שתי אופציות. 1. לא ניתן להגן על המינוי. 2. להגן על המינוי ולהעביר את החומר החדש לממשלה כדי שתחליט אם לאורו היא עדיין מעוניינת במינוי.

ההחלטה הראשונה, פירושה שהמינוי בעיני היועץ אינו חוקי. אם החליט שהתנהלותו של גלנט חצתה את גבולות הסבירות המשפטית, אין מקום להחזיר לממשלה או לוועדת טירקל כי ממילא המינוי אינו חוקי ולא ניתן להגן עליו בשום תרחיש שהוא.

וינשטיין. תורה בכתב ותורה בע"פ צילום: עטא עוויסאת

ההחלטה השנייה, פירושה שהפגמים שהתגלו, קשים ככל שיהיו, אינם מגיעים לכדי מניעות משפטית במובן זה שאינם חורגים ממתחם הסבירות. וכדאי להזכיר שבמינוי רמטכ"ל, הממשלה זכאית למתחם רחב ביותר ואילו המעורבות השיפוטית אמורה להיות מצומצמת ביותר.

אלא שוינשטיין לא הלך בדרך המלך, הברורה, המתבקשת ממנהיג המשפטי. לממשלה הודיע שלא יגן על המינוי. המסר הזה פורסם בתקשורת עוד בטרם נמסרה ההודעה לבג"ץ. חוץ מגלנט, כבר כל העולם ידע שבערב הוא הולך הביתה. והנה בהודעה שנמסרה בערב לבג"ץ לאחר אינסוף ויכוחי ניסוח, הדברים נותרו פתוחים, ברי הגנה. ניתן היה להבין מהם שוינשטיין אינו שולל את המינוי, אך גם לא מגן עליו. הייתה כאן תורה בכתב ותורה בע"פ. הייתה כאן יותר פוליטיקה של משפט ופחות משפט. בנוסף, דיבר היועץ על פגמים ערכיים ומוסריים. בכל הכבוד, ממתי היועץ הוא סמכות לתורת המידות והמוסר.

הפוליטיקאים הבינו ומיהרו לרדת מהמינוי, אגב שימוש ברטוריקה אומללה - כדי שלא נושפל בבג"ץ. אם הממשלה והיועץ חושבים שהמינוי ראוי שיגנו עליו. אם השופטים יחשבו אחרת זה בסדר. זו המשמעות הדמוקרטית של איזונים ובלמים. איזו השפלה יש כאן? מותר לחשוב אחרת משופטים ועדיין לא לצאת מושפלים, במיוחד כשהמוקד הוא מוסרי-ערכי ולא משפטי.

ובשורה התחתונה: לטעמי ניתן היה להגן משפטית על המינוי. לומר שהפגמים שהתגלו אינם עולים לכדי חוסר סבירות משפטית. ששלושים וארבע שנות שירות ללא דופי בקו הראשון של הלחימה והפיקוד יכולים להכיל את הפגמים בהתנהלות שאינם מעידים על שקרנות וזדון. נתניהו, ברק וגם וינשטיין לא הפגינו עמוד שדרה ומנהיגות אל מול הקואליציה הצדקנית שהתאחדה נגד המינוי בתקשורת, בפוליטיקה במבקר המדינה. ונותר רק לתמוה: איפה טעינו כשהפקדנו בידי אותו עבריין ושודד קרקעות להוביל את השייטת, את האוגדה ואת הפיקוד בכל אותן שנות לחימה בקו הראשון.