האם טכנולוגיה שורדת לנצח?

בלוג הטיפים הנודע Lifehacker.com קיים באחרונה דיאלוג משועשע עם קוראיו בנושא נוסטלגיה ורטרו. עורכי האתר שאלו את הקוראים: מהם הכלים האנלוגיים והטכנולוגיות הטרום־דיגיטליות שאליהן תתגעגעו בעתיד? מה יחסר לכם ממש? על מה לא תוותרו לעולם?

הקוראים השיבו. הם כתבו בערגה על שעון המחוגים, על הספר המודפס שמשקלו, ריחו ומגעו עדיין משיבים מלחמה אל מול הבטחות הספרים האלקטרוניים. אמנים כתבו שלעולם לא יוותרו על העיפרון ומכחול הצבע הגשמי. יש מי שהביעו אהבה פטישיסטית לעט הנובע, ויש שהביעו זאת לממסרה הידנית ודוושת המצמד, שאת דיוקן ותחושת השליטה שהן נותנות גיר אוטומטי לא ייתן לעולם. כלי נגינה, ובמיוחד גיטרות, מוזכרים על ידי רבים, וגם המצפן והמפה שנדחקים בידי ה־GPS. והליצנים, כדרכם, מציינים שגם את הסקס והאוכל הגשמיים מנסים לקחת מהם, ושעליהם לא יוותרו.

אך האם עולם הטכנולוגיה באמת מוציא את הישן מפני החדש? האם באבולוציית הטכנולוגיה, כמו בחיים ובהיסטוריה של אימפריות העבר, המפסיד יורד מהבמה? תשובה מפתיעה ומעמיקה לשאלה עלתה באחרונה בהתערבות פומבית ומתוקשרת שנערכה בין קווין קלי, בעברו מייסד המגזין הנחשב "Wired" ומי שחיבר באחרונה את הספר "מה טכנולוגיה רוצה", לבין רוברט קרולוויץ', כתב מדע ותיק ורב־זכויות שהוכתר על ידי "הניו יורק מגזין" "האיש שמסביר לאמריקה את הדברים המסובכים".

האם עולם הטכנולוגיה באמת מוציא את הישן מפני החדש? צילום: shutterstrock

בספרו האחרון דיבר קלי בזכות קידמה חסרת מעצורים, וניחם את חובבי המסורת כשאמר להם: "הטכנולוגיות האהובות שלכם לא ייעלמו. לא משנה כמה הן ישנות, תמיד ימשיכו לייצר אותן ולהשתמש בהן". הטענה הכמעט אגבית של קלי זכתה לזקיפת גבות רבות, ובראשן גבותיו של קרולוויץ'. הוא היה בטוח שקלי התבלבל, שכן טכנולוגיות מתיישנות ונכחדות מהר יותר מכל צורת חיים או ישות מדינית או כלכלית. הוא תיקן את קלי, וכשקלי סירב להודות כי טעה, הזמין אותו להתערבות פומבית. בהתערבות הזאת קרולוויץ' ימצא דוגמה ללפחות טכנולוגיה ישנה אחת שאינה מיוצרת עוד ושאי אפשר לרכוש אותה, ובכך יוכיח שטענתו של קלי כוללנית מדי ושגויה.

והוא לא הצליח. השניים נפגשו מעל במה מכובדת, ואחר כך התעמתו בשידור טלוויזיה, ומשם המשיכו לבלוג של קרולוויץ', שהתפתל יותר ויותר בניסיונותיו למצוא טכנולוגיה כלשהי מהעבר שאינה עוד בנמצא. הוא פתח בקטלוג המכירות של בית הכלבו מהמאה ה־19 מונטגומרי ווארד, והציג כראיות תמונות פיקנטיות של מכשירי חקלאות אלטע זאכנים, ניירות קופי פרימיטיביים, חלקי חילוף למכוניות מונעות בקיטור, צווארונים נפרדים, מחוכים שמיוצרים מעצמות לווייתן ועוד מוצרים שהם הסבא של הטכנולוגיה האנלוגית. קלי מצא בזה אחר זה, ובקלות רבה, את מי שעדיין מייצר, במקום כלשהו, כל אחד מהדברים האלה.

קרולוויץ' פנה לקהל קוראיו ולמאזיני תוכנית הרדיו שלו בבקשה לרעיונות נוספים - ובתוך שבועיים קיבל 2,500 שמות של מוצרי בוידעם עתיקים. מפטיפונים ומקלטי סלילים שכשלו מסחרית ועד סדני נפחים, כלי תפירה היסטוריים, כלי נשק מוזיאוניים, מכשירי עינויים ועזרי צילום. לכל אחת מהטכנולוגיות האלה נמצאה עדנה, שימוש, ומקום שבו אפשר להשיגם גם בעצם היום הזה.

בדקה ה־90, ערב סיום ההתערבות, קרולוויץ' הצליח. הוא איתר שלוש טכנולוגיות שלא נותר להן זכר: תרופת שלשול ("נר") שעשויה מחומר רדיואקטיבי מסוכן, גשר בשם Corvus ששימש חילות רומאיים לדילוג בין שתי סירות מלחמה, ורכיב אחד ששימש בקרביהם של מכשירי תקליטים מהסוג שכיכב בבתי קפה אמריקאיים בשנות החמישים. את השלושה האלה קלי אכן לא הצליח לאתר.

אך קלישותן של הדוגמאות דווקא מעידה על תוקפה המפתיע של תובנתו של קלי: טכנולוגיה אינה כמו ביולוגיה, זו צורת חיים עיקשת יותר ועזה, שגם בנשייה, היא עדיין איתנו.