החינוך מחדש של לדור

1. מי המושחת

יותר מדי אנשים נורמטיביים מובלים לספסל הנאשמים

הניסיון המלאכותי להרשיע את עובדות משרד הבריאות באסון רמדיה הסתיים בתחילת השבוע בהסדר טיעון, שלפיו הן התרשלו ובכך סייעו להפיץ מחלה. ההודעה שפרסם משרד המשפטים לאחר ההסדר אמרה כי "הגשת כתב האישום נועדה לטפל בשאלת הסטנדרט ורמת האחריות הראויים".

"נדמה שהרבה קלקולים היו נפתרים אילו היתה נמצאת דרך לדחוף לגרונם של השוטרים, הפרקליטים והשופטים אותה תרופה עצמה שהם דוחפים לגרון של אחרים", אמר לי בציניות משפטן בכיר. "אני מציע להעמיד לדין לפי אותו עיקרון שלפיו פעל משרד המשפטים בפרשת רמדיה, גם את מנהל בתי המשפט על גרימת מותו - ברשלנות, כמובן - של השופט מוריס בן־עטר ששלח יד בנפשו. אני, למשל, לגמרי לא בטוח מהו הסטנדרט ומהי רמת האחריות הראויה במקרים כאלה, ונראה לי שזה רעיון מצוין להגיש נגדו כתב אישום כדי 'לטפל בשאלת הסטנדרט ורמת האחריות הראויים'".

באופן דומה הודיעו בכירי הפרקליטות לאחר הזיכויים בתיקי הלבנת ההון בבנק הפועלים, כי האישומים סייעו לבנקים להפנים את חובות הזהירות והדיווח הראויות. השימוש הנרחב במשפט הפלילי למטרות חינוכיות וערכיות מעורר דאגה, אבל גם שאלה - האם אנחנו באמת כאלה מושחתים, רשלנים, רמאים וגנבים?

התחושה הזו מתחזקת לנוכח ריבוי האנשים הנורמטיביים המובלים לחדרי החקירות וספסלי הנאשמים. גם מבלי לספור פוליטיקאים, ביקרו שם עובדי מדינה ממשרד הבריאות ורשות המסים הולילנד; בנקאים בכירים כציון קינן ודני דנקנר מבנק הפועלים; רואי חשבון כראובן שיף, אליעזר אבוגני, שלמה אבן ואביגדור יצחקי; עורכי דין כישראל שמעונוב, יעקב וינרוט ומיקי קומיסר; ויועצי השקעות כרועי ורמוס ובכירי פסגות.

ציון קינן. גם בנקאים בכירים נחקרים צילום: בועז אופנהיים

2. מי הקורבן

הפרקליטות מרגישה חלשה ולכן תוקפת. צריך לזכור שהכוח בידיה

ייתכן שהפרקליטות צודקת כשהיא רואה הכול דרך הכוונת והכוונה הפלילית. אולי בכל ציון קינן מסתתרת אתי אלון. אולי יש משהו בסטריאוטיפ היהודי שירשו הישראלים - אוהבים כסף ואוהבים להערים על הפריץ.

והפריץ, הוא המדינה, משיב מלחמה: יוזמות חקיקה כהגבלת שכר הבכירים, ייעול הממשל התאגידי, חיזוק האכיפה המינהלית, ריבוי וחיזוק הרגולטורים וריבוי כתבי האישום. יש הרואים בכך ברכה כפולה - גם עקירת השחיתות וגם הגנה על הכלכלה מהמשברים שחווה העולם.

במקביל, נפערת תהום בין הרוח התביעתית הגוברת לבין הרוח הסנגוריאלית, שדואגת לא רק ללקוחות אלא גם למחיר החברתי והאישי הכבד שגובה השימוש הנרחב בכלי הפלילי.

"פעם הפרקליטות היתה מרוסנת יותר, לא לוקחת כל שטות של עד מדינה ובונה עליה תיק", אומר סנגור בכיר שיצא משורות התביעה, "היום התגברה תפיסת בני האור ובני החושך. דווקא הפרקליטות מרגישה חלשה ומותקפת, ולכן היא מתבצרת בצדקתה. וצריך לזכור - היא לא הקורבן, הכוח עדיין אצלה".

רוח זו מבטא בעיקר פרקליט המדינה משה לדור, שמתריע בכל הזדמנות על הניסיונות לבלום את הפרקליטות. השבוע הגיש הנאשם אהוד אולמרט תביעת דיבה נגד לדור. "המצחיק הוא", אומר אותו סנגור, "שהמלחמה בין לדור לאולמרט היא בין שניים שרואים עצמם כקורבנות".

פרקליט המדינה, משה לדור. רואה עצמו כקורבן צילום: עמית שאבי

3. ומי הרמאים

השופטים מגיעים משורות התביעה, ולכן מייחסים לה חזקת תום לב

בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב נערך השבוע כנס בהשתתפות משפטנים שבולטים במאמציהם לרסן את הכוח התביעתי, בהם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, פרופ' עמרי ידלין, סגן הסנגורית הציבורית הארצית ד"ר יואב ספיר ועו"ד אביגדור פלדמן.

פרידמן דיבר על שיעור ההרשעות הקרוב ל־100%, שמושג מריבוי השופטים שהגיעו משורות המשטרה והתביעה. "האחוז הגבוה הזה מעורר חשש לאחוז גבוה של הרשעת חפים מפשע", אמר השר לשעבר.

"הנחת המוצא של המשפט הפלילי היא חזקת תום הלב של התביעה שפועלת כראוי", התייחס ידלין למישור הפילוסופי. "כשיש חזקה כזו, לא יכולה לחול חזקת החפות. הנחת המוצא של השופט צריכה להיות שהמשטרה והפרקליטות הם רמאים". פלדמן הסכים עם הדברים. "השופט צריך להסתכל על הראיות כדי למצוא איפה הבלוף", אמר פלדמן. "עליו לחשוד בכל ראיה. אם אני יוצא מהנחה שהאיש חף מפשע, אני צריך לצאת מהנחה שהאשימו אותו על לא עוול בכפו".

ספיר ניצל את הבמה כדי לתקוף את נטיית הפרקליטות לערער על זיכויים. "בארה"ב או באנגליה זה לא מתקבל על הדעת", אמר. "מי שנחלץ מהרשעה בעור שיניו, המדינה יכולה להרשות לעצמה לא לרדוף אותו עד ההרשעה. ראוי לאמץ גם אצלנו את הכלל הזה".

וכדאי להיזכר בדבריו של היועמ"ש יהודה וינשטיין עם כניסתו לתפקיד, שלפיהם "אין לברוא שחיתות במקום שזו אינה קיימת. אין להרבות באישומים ואין להפיל על הנאשם את כל הספר. אין להעמיס על כתב האישום נאשמים שוליים, שהראיות נגדם רחוקות מלהיות טובות ומשכנעות".