משפחות עשירות אומללות בדרכן: פרקים חדשים בטלנובלת אייזנברג
עוד כשהתנהל מאבק הירושה במשפחת אייזנברג לפני 13 שנים, היה ידוע שרוח רעה מנשבת שם. אבל רק באחרונה, במסגרת הליך משפטי אחר, נחשפת כל תמונת הסכסוך: חצי מיליארד דולר ירושה, בני משפחה שמעולם לא מאוד חיבבו זה את זה, צוואה מתריסה ופרקליטי צמרת חסרי עכבות הולידו סאגה שלא תיאמן. מוסף "כלכליסט" מציג: אייזנברג, הטלנובלה המלאה
לפני שבועות ספורים נחשף ב"כלכליסט" כי עו"ד יוסי שגב מואשם בהתחמקות מתשלום מע"מ על שכר טרחה של 15.6 מיליון שקל שקיבל תמורת ייצוגה של ליז הרדי, בתו של שאול אייזנברג, במהלך מאבק הירושה שהתפתח בין בני המשפחה לאחר מות האב המולטי־מיליונר.
טענות ההגנה של שגב במשפטו - הטוען כי היה פטור ממע"מ שכן מי שנהנתה משירותיו היתה האלמנה לאה אייזנברג, שאינה תושבת ישראל - העדויות שנמסרו במהלך המשפט והמסמכים שנחשפו מאפשרים הצצה חד־פעמית לאחד העימותים המשפחתיים היקרים והמרים ביותר. "מוסף כלכליסט" הלך בעקבות העדויות, צלל לפרוטוקולים מ־1997 ולסטנוגרמות של עורכי הדין. התמונה שנחשפת היא מסמך מרתק, המתעד מערכה שבה נטלו חלק האלמנה, ששת ילדיה, וכמעט כל פרקליטי הצמרת אז, מיעקב נאמן ויעקב וינרוט, דרך יוסי שגב ופנחס רובין, ועד יגאל ארנון ויוסי גרוס. מערכה צינית וכמעט חסרת גבולות, שהסתיימה רק לאחר שבני המשפחה הבינו שפרקליטיהם הלוחמניים והיקרים לא בהכרח מקדמים את עניינם.
אז, בעיצומם של הקרבות, התבדחו במסדרונות בית המשפט כי אייזנברג הותיר למעשה צוואה נוספת שבה ציווה את רכושו לעורכי הדין. כיום, כשסכומי שכר הטרחה נחשפים, זה נשמע פחות מבדח. זה עוד פחות מבדח כשנזכרים שבאוגוסט האחרון, כאשר ליז הרדי הלכה לעולמה, אמה לאה לא היתה בין מלוויה בדרכה האחרונה. גם אחיה ארווין לא הגיע. היה זה ביטוי צורם, פומבי, לקרע העמוק, שלא התאחה גם 13 שנים אחרי הפשרה שהושגה.
שאול איזנברג. וינרוט: "העובדה שהשאיר ללאה רק שני מיליון דולר, היתה יותר מסטירת לחי" צילום: שלום בר טל
פרק 1: ארווין מקריא את הצוואה
המולטי־מיליונר שאול אייזנברג, בעלי החברה לישראל ושלל עסקים בינלאומיים נוספים, הלך לעולמו ב־27 במרץ 1997 בבייג'ינג. בתום השבעה, ב־10 באפריל, כינס הבן ארווין בסלון ביתו בסביון את בני המשפחה. הוא הציג להם העתק צוואה של האב משנת 1986 והחל להקריאה באוזניהם. ההלם לא איחר לבוא. לפי הצוואה שהקריא ארווין, 80% מהעיזבון, ששוויו הוערך בכחצי מיליארד דולר, הועבר אליו. 5% הועברו לכל אחת מהבנות ליז הרדי, אידית רוזנפלד, אמילי פורמן ויורשיה של הבת אלפרדה דימנט ז"ל. אם המשפחה לאה אייזנברג קיבלה לפי הצוואה 2 מיליון דולר בלבד וזכות להתגורר בדירות המשפחה בארץ ובעולם כרצונה. הבת הנוספת, אסתר זוכוביצקי, נושלה מהירושה לחלוטין, בגלל סכסוך בין אייזנברג לבעלה. הנכס העיקרי בירושה היו מניות החברה לישראל.
השילוב של צוואה כה לא שוויונית עם סכומי הכסף האדירים שהיו מונחים על הכף הצית במהירות שיא קרב משפחתי. ברגע אחד נקרעה המשפחה לגזרים וסכסוך ירושה מר פרץ. לטענת לאה וליז, עוד באותו ערב הורה ארווין על פיטורי הטבחים, הנהג ויתר עובדי משק הבית באחוזה של ההורים בסביון, כשהוא מבקש לשדר בכך כי מעכשיו הוא ראש המשפחה ועל פיו יישק דבר. ארווין הכחיש בהמשך את הטענה הזאת, וטען שהעובדים נטשו משום שלא היו מעוניינים לעבוד בעבור אמו.
ראו גם: מרץ 1997 - המשפחה יוצאת לקרב
לא חלף זמן ארוך, ועורכי הדין נכנסו לתמונה. פרקליטו האישי של שאול אייזנברג, פרופ' יעקב נאמן, מיהר לחבור לארווין, שהסתמן כיורש המרכזי, ולא לאם לאה שלמעשה נושלה כמעט לחלוטין. משרדו המשיך לייצג את ארווין גם לאחר מינויו של נאמן לשר האוצר, כמה חודשים מאוחר יותר ביולי 1997.
בחירתו זו של נאמן התגבשה ככל הנראה במהלך הימים שקדמו למעמד הקראת הצוואה ובמהלך נסיעה שערך נאמן לשוויץ, שם חיפש בעבור כל בני המשפחה את הצוואה שהותיר אחריו אייזנברג. תמלילי שתי שיחות טלפון שהוקלטו אז על ידי בנות המשפחה והוגשו לאחרונה לבית המשפט במסגרת המשפט המתנהל נגד עו"ד יוסי שגב מלמדים כי לנסיעה הזו יצא נאמן כשהוא איננו מייצג את אחד הצדדים, ולמעשה על דעת עצמו - אולי מתוך תחושת מחויבות לאייזנברג המנוח - אך כשחזר ממנה וברשותו עותק מהצוואה עבר לצד של ארווין.
שיחת הטלפון הראשונה נערכה בין נאמן לבין מאיר רוזנפלד, בעלה של האחות אדית רוזנפלד. "אני לא פה בשליחות ארווין", הבהיר אז נאמן בשיחה משוויץ, "אני מנסה לאתר את הצוואה, וברגע שתהיה לי היא תועבר לידיעת כולם". נאמן ביקש מרוזנפלד להרגיע את לאה אייזנברג ובנותיה. "יש לי את האינטגריטי שלי, ואני כבר לא מדבר על זה שהעלמת צוואה זו עבירה (...) תהיו רגועים, אני רוצה שתהיו רגועים... זה לא ייתכן שהיא (הצוואה) לא תימצא, זו רק שאלה של עד כמה אני מוכשר".
אבל לאחר שנאמן שב ארצה כשבידיו העתק של צוואה שכתב אייזנברג ב־1986, שמעניקה את מרבית הרכוש לארווין, הוא סירב לפתע להעביר עותק מהצוואה לבת אמילי פורמן, וכשזו תקפה אותו הגיב בנימה נעלבת: "ישבתי יומיים בציריך לחפש את העניין הזה, אז במקום תודה רבה שאף אחד אפילו לא אומר לי, כשאני בעצמי עסוק במשפט האישי שלי (...) באים אליי בטענות (...) אני אפילו קצת כועס". המשפט האישי שעליו מדבר נאמן נסב על טענה שהגיש תצהיר כוזב לבית המשפט העליון בתשובה לעתירה ומסר עדות שקר. נאמן זוכה במשפט זה ב־15 במאי 1997.
הלווייתו של אייזנברג, מרץ 1997. משמאל: הבן ארווין, האם לאה והבנות ליז הרדי ואמילי פורמן. צוואתו מ־1986 נערכה בחופזה זמן קצר לפני שנכנס לניתוח מעקפים צילום: צביקה טישלר
פרק 2: לאה והבנות נגד ארווין
מכאן ואילך, ההתנהלות של בני המשפחה דמתה לזו של יריבים עסקיים מרים הנערכים לקרב. סומנו מטרות, הוגדרו יעדים, ואם היו סנטימנטים, בשלב הזה הם הוחבאו היטב. וכך, עם חבירתו של עו"ד נאמן לארווין, פעלו האם ובנותיה במהירות לשכירת פרקליטים שיפעלו בשמן. לאה שכרה את שירותיו של עו"ד אבנר זינגר, שהזדרז לצרף לתיק את עו"ד יעקב וינרוט. המשימה שעמדה בפניהם היתה לתקוף את הצוואה, שנישלה כמעט לחלוטין את אם המשפחה מהירושה. הבת אמילי חברה אוטומטית לאמה וגם הבת ליז הודיעה על תמיכתה העקרונית באם, אף שבין השתיים - כפי שיעיד וינרוט שנים אחר כך במשפטו של שגב - שררה תמיד מערכת יחסים מורכבת ומלאת חשדנות הדדית. האם לאה נזקקה לעזרת בנותיה, חשף שגב במהלך משפטו, גם כדי להתמודד עם טענות קשות שהבן ארווין היה צפוי להעלות נגד אמו.
לאחר שסוכם כי ליז תחבור לאמה, החליט וינרוט לצרף פרקליט נוסף לתיק ולהצמיד אותו לליז. הוא בחר בעו"ד יוסי שגב, שהיה ידוע כבר אז בלוחמנותו הרבה. במשפט שגב הסביר וינרוט מדוע עשה זאת: "ראיתי שבתוך המשפחה יש כל מיני גוונים, ליז הרדי היתה גוון אחד, האם ואמילי היו גוון אחר. ליז היתה יותר תוקפנית, חדורת מוטיבציה גבוהה יותר". בדיעבד אפשר לומר כי שגב בהחלט סיפק את הסחורה, ובמשך חודשים עמד בחזית המאבק נגד הצוואה שהציג ארווין והצליח למוטט כמעט כל טענה משמעותית שהעלה.
וינרוט גם העיד במשפט שגב על התחושות הקשות שחשה לאה באותו הזמן: "אני שמעתי וחשתי ממנה שהיא נפגעה מאוד משאול אייזנברג, כי היא הלכה איתו במדבר. הוא היה פליט ביפן והמשפחה שלה אספה אותו לתוך ביתה, והיא התחתנה איתו. העובדה שהשאיר לה רק 2 מיליון דולר, לאשה שהתרגלה לרמת חיים גבוהה כל כך, היתה יותר מסטירת לחי". גם הטענה המרכזית של לאה בסכסוך הירושה התבססה למעשה על חיי הנישואים הארוכים שלהם, שכן לפי החוק הישראלי, על רכוש משותף שצברו בני זוג נשואים חלה חזקת השיתוף - כלומר האשה זכאית למחצית מכלל הנכסים הללו. לכן, לפי עמדתה של לאה, אפילו אם הצוואה מ־86' תקפה, "המנוח לא יכול לצוות אלא את מה שיש לו", בלשונו של וינרוט בעדותו במשפט שגב. לאה טענה כי 50% מכלל הרכוש שייך לה, ורק המחצית השנייה תעמוד לרשות כלל היורשים - בין אם לפי הצוואה ובין אם בחלוקה מכוח חוק הירושה.
מבחינתו של ארווין - שלפי הצוואה שהציג ציפה לקבל 80% מהרכוש - מדובר היה כמובן באפשרות בלתי נסבלת, והוא פעל לערער את הטענה שיש להחיל על העיזבון את חזקת השיתוף. בין היתר טען כי אין להחיל את החוק הישראלי על העיזבון, שמרביתו בחו"ל, וכן העלה טענות שונות שנועדו להציג באור שלילי ביותר את נישואיהם של הוריו וחייהם המשותפים. כמו כן העלה טענות על יחסה של לאה לילדיה. לצדו של ארווין עמדה אחותו אדית רוזנפלד, שתמכה בו במאבק זה.
הבת ליז הרדי הבינה יפה את הצורך של אמה בתמיכתה בה, ודרשה לקבל על כך תמורה הולמת, כפי שהתברר בחודשים האחרונים במשפטו של שגב. בין השאר הבינה ליז כי תמיכתה בגרסת אמה עשויה להותיר אותה עם פחות ממה שהוענק לה בצוואה מ־86' - 5% מהעיזבון. לכן לקראת סוף מאי 1997 נחתם הסכם שיתוף פעולה ראשון בין ליז ללאה, שבו התחייבה לאה כי מתוך מה שייפול בחלקה היא תיתן לליז 8.33% וכן 5% נוספים ככיסוי הוצאות בגין שכר הטרחה של שגב.
אבל לא חלף שבוע ימים וכבר פרץ סכסוך גדול בין לאה לבתה ליז, ולאה חזרה בה מחתימתה על מסמך ההסכמות הנדיב, בטענה כי בתה החתימה אותה עליו במרמה תוך שהיא מספרת לה כי חתימתה נדרשת לצורך רישום האם לשח"ל - שירות לחולי לב.
לפי מסמכים שהוגשו לבית המשפט לאחרונה, שגב טען כי וינרוט קרא את טיוטת ההסכם לפני שלאה חתמה עליה ואישר אותה, אך לאה עמדה בתוקף על גרסתה שלפיה הולכה שולל. וינרוט ושגב התכנסו לפיכך עם הצדדים במשרד וינרוט ובתום פגישה סוערת נחתם הסכם חדש.
במסגרת החקירה הנגדית של עו"ד גיל אוריון, אז שותף במשרד וינרוט שהשתתף בייצוגה של לאה, חשף שגב לראשונה את האינטרס האישי שהיה לו עצמו באותו הסכם מחודש. בחקירה גילה שגב כי זמן קצר לאחר שקיבל עליו את ייצוגה של ליז, הוא החתים אותה על הסכם שכר טרחה שקובע כי יקבל שכר מותנה בתוצאות, "לפי כמות הכסף שתגיע לליז". לכן, העיד שגב, מרגע שהוא התבקש לפעול למען האינטרסים של האם לאה ועמד בסיכון שחלקה של ליז יקטן, הוא עמד על כך שהדבר ייעשה תמורת תשלום הולם מלאה אייזנברג.
ואמנם, לפי ההסכם החדש התחייבה האם לא רק להשלים את חלקה של בתה אם יפחת מ־5%, המוענקים לה לפי הצוואה, אלא לשלם לה עד 3 מיליון דולר בגין שירותיו של עו"ד שגב. ככל הידוע סכום זה היווה את מלוא שכר הטרחה שקיבל שגב בתיק.
פרק 3: מחפשים את הצוואה בשוויץ
זמן קצר לאחר שהקריא לאחיותיו ולאמו את צוואתו של אביו, פנה ארווין לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה להורות על צו לקיום הצוואה. מאחר שהצוואה המקורית לא אותרה, לבקשה צורף העתק בלבד של הצוואה.
לפי החוק, כאשר הצוואה המקורית אינה בנמצא, אלא רק צילום שלה, מי שמבקש לקיים את אותה צוואה צריך להוכיח שהיא לא נלקחה על ידי המנוח בכוונה, במטרה לבטלה או להשמידה. אם לא יצליח להוכיח זאת - תידחה בקשתו. לפיכך, לבקשתו של ארווין צורף תצהיר בחתימת פרקליט שוויצרי קשיש, ד"ר ויט ויילר, אז בן 88, שהצהיר בו כי הצוואה המקורית הלכה לאיבוד במשרדו. "נקטנו כל מאמץ סביר לחיפוש במסמכים שלנו, שנצברו במשך יותר מ־60 שנות עבודה", נכתב בתצהיר, שהוגש גם הוא לאחרונה לבית המשפט במסגרת משפטו של שגב. לדברי ויילר, הוא קיבל העתק של הצוואה "במשלוח מיוחד ב־9 באפריל 1997 ממר אלברט ליסבונה", שהיה אחד משני העדים להוצאת הצוואה. "הצוואה המקורית ודאי היתה כל העת במשרדי, עד שאבדה או הושמדה בשוגג".
נאמן עצמו לא הגיש תצהיר לבית המשפט, וגרסתו פורטה באמצעות ארווין. לפי פרסומים באותה תקופה, ארווין טען כי נאמן נפגש עם עורך הדין השוויצרי ויילר וקיבל ממנו צילומים ומסמכים מקוריים של כמה צוואות שכתב אייזנברג, למעט זו האחרונה משנת 1986. בפגישה נוספת, נטען, בתום חיפושים שנמשכו שבועיים, מסר ויילר לנאמן העתק מצוואת 1986, ונאמן העביר לויילר טיוטת תצהיר שמתארת את נסיבות הפקדת הצוואה במשרדו, אובדנה והחיפושים אחריה. בפגישה שנערכה בציריך בנוכחות ארווין, נאמן ועו"ד ויילר, סוכם כי ויילר יחתום על התצהיר הזה - וכך אכן היה.
עו"ד יוסי שגב. היה עורך הדין של לאה צילום: אוראל כהן תגובתם של שגב ווינרוט למהלך שעמד להכשיר את ההכרה בצוואה מ־1986 כמחייבת ולהעניק 80% מהעיזבון לארווין לא איחרה לבוא. מבדיקות שערך שגב התברר לו כי אותה צוואה נערכה בחופזה על ידי אייזנברג זמן קצר לפני שנכנס לניתוח מעקפים. לכן הוא חשב שאין זה סביר כי לאחר שיצא בשלום מהניתוח הותיר את אותה צוואה על כנה, בלא שום שינוי או תיקון, במשך 11 שנה עד שמת.
כפי שסיפר שגב במסגרת משפטו הפלילי, ב־22 במאי 1997 הוא שיגר את עו"ד חנוך ארליך ממשרדו לשוויץ, והלה חזר לישראל כשברשותו קלטות של שיחות שערך עם עו"ד ויילר, שהיה בהן למוטט את כל גרסתו של ארווין, שלפיה הפרקליט הקשיש מאשר כי הצוואה אבדה במשרדו.
שגב הגיש לאחרונה כמוצג בתיק הפלילי שלו תצהיר שהגיש בעבר ארליך לבית המשפט, שבו כתב כי ב־24 במאי 1997 נפגש עם עו"ד ויילר בביתו שבציריך, שוחח עמו שעה ארוכה ושמע מפיו כי למיטב זיכרונו כמה שנים לאחר שקיבל לרשותו את המעטפה החתומה עם הצוואה, "המנוח שאול אייזנברג בא בחופזה למשרדו, ניכר שהוא ממהר, אמר שהנהג מחכה לו בחוץ, ביקש לקבל לידיו את צוואתו המקורית", נטל אותה והלך לדרכו. לדברי ארליך, ויילר הבהיר לו כי "לא מתקבל על הדעת שבמשרדו תאבד צוואת המנוח", והפנה אותו לשוחח עם מזכירתו זה עשרות שנים, גרטרוד בוהלר, כדי לקבל ממנה פרטים נוספים.
לטענת עו"ד חנוך ארליך, המזכירה אישרה לחלוטין את גרסתו של ויילר, עד שבשלב מסוים בשיחה הבינה לפתע כי היא משוחחת עם פרקליטה של ליז, ולא עם פרקליטו של ארווין, עו"ד טוביה ארליך. לטענת חנוך ארליך, רק אז המזכירה "התחלחלה, שינתה את עורה וזרקה מיד לחלל האוויר כי 'הצוואה אבדה', לאחר שקודם לכן אישרה בפה מלא כי נלקחה על ידי אייזנברג ומעולם לא הוחזרה למשרד".
הגרסאות הסותרות הובילו בשעתו לחילופי האשמות חריפים בבית המשפט. ליז טענה בתצהיר כי אחיה הגיש לבית המשפט תצהיר כוזב, ואילו ארווין תקף את עו"ד חנוך ארליך וטען כי "ניסה לשים את הגרסה הנוחה למרשתו בפיו של עורך דין זקן ומפוחד, עורך דין אשר איבד את צוואתו של איש עסקים גדול, שנתן בו אמון מלא שישמור על הצוואה שהפקיד בידיו".
אלא שימים אחדים לאחר מכן, ב־2 ביוני 1997, התקבל במשרדו של נאמן מכתב מעו"ד ויילר, שבו הוא מבקש להחליף את תצהירו בתצהיר חדש, המצורף למכתב, שבו אין כל זכר לטענה כי הצוואה אבדה במשרדו של ויילר. בתצהיר החדש נכתב רק כי ויילר קיבל את הצוואה המקורית במעטפה חתומה ב־1986, וכי לאחר מותו של אייזנברג הועבר לויילר העתק מאותה צוואה. במכתב נאמר עוד כי ויילר מניח שנאמן יפעל להעביר את המידע החדש לידיעת כל בני המשפחה, ואם הדבר לא ייעשה "נצטרך לספק לכל שאר בני המשפחה את המידע והמסמכים המתאימים".
אגב, במשפטו הפלילי המתקיים בשנה האחרונה חשף שגב כי עו"ד חנוך ארליך נבחר למשימה בשוויץ במכוון משום ששם משפחתו היה זהה לשם פרקליטו של ארווין. "אמרתי", העיד שגב, "יש לי עו"ד חנוך ארליך, שאני רוצה שיחקור את עדי הקיום... וראה זה פלא, ויילר מיד אמר לו: 'מה זה, (הצוואה) אבדה? המנוח בא ולקח את המקור'".
בסופו של דבר סכסוך הירושה הסתיים בפשרה וללא הכרעה של בית המשפט לגבי נסיבות החתימה על התצהיר הראשון של ויילר, ואת האמת איש כנראה כבר לא יידע לעולם.
פרק 4: ארווין קיבל מתנה מאבא?
בעיצומה של הדרמה סביב גרסאותיו הסותרות של עו"ד ויילר, כאשר עו"ד שגב מצליח לחבל קשות בטענתו של ארווין כי הצוואה מ־1986 תקפה, הצליח ארווין להשיב במכת נגד שהיכתה בתדהמה את נשות המשפחה ופרקליטיהן. היה זה כאשר העלה לפתע טענה שלפיה אביו העניק לו במתנה את מניות שתי החברות הפנמיות השולטות בחברה לישראל, בליירסייד ופילקונטה.
יעקב וינרוט צילום: אוראל כהן בתצהיר שהגיש ארווין לבית המשפט ב־15 ביוני 1997 כתב כי באחד הערבים שבין 9 ל־11 בדצמבר 1996 ישב עם אביו בחדר עבודתו בסביון, והשניים בדקו את פרטי 'העסקה המשולבת', שבמסגרתה מכר אייזנברג לחברה לישראל מניות של כיל שהוחזקו בידי חברה אחרת שבבעלותו. אייזנברג ראה בכך, לטענת בנו, הזדמנות להסרת השעבוד מעל מניות בליירסייד בחברה לישראל.
"בהמשך", סיפר ארווין בתצהירו, "הוציא אבי את שני הפנקסים שכללו את ספרי המניות של בליירסייד ופלקונטה, מסר אותם לידי ואמר לי כי המניות הן כעת בבעלותי, וכי מעתה לא אצטרך יותר לחשוש לשעבודן של מניות החברה לישראל". ארווין סיפר כי התרגש מהמחווה אך לא ראה בכך צעד חריג, בשל האמון שנתן בו אביו, לצד אכזבתו העמוקה מבני המשפחה האחרים.
וינרוט ושגב קיבלו את המידע החדש בתדהמה. כפי שסיפרו שניהם במסגרת משפטו הפלילי של שגב, הם לא הבינו מדוע - אם נכונה גרסתו של ארווין - הוא נדרש בכלל לקרב על הצוואה מ־1986, שכן המניות נחשבו לנכס העיקרי שבעיזבון.
וינרוט העיד: "זו היתה טענה פנטסטית, ואני זוכר את תגובות שנינו לדבר הזה". שגב העיד כי "היינו בשוק". השניים, כדברי וינרוט, תהו: "למה יעקב נאמן לא אמר בפגישה הראשונה שהיתה לו עם יוסי שגב, ומדוע טוביה ארליך לא אמר בפגישה הראשונה איתי: 'על מה אתם בכלל רבים? אין עיזבון, קיבלנו את הכל במתנה'?".
למחרת הזדרז שגב להגיש לבית המשפט בקשה לצו מניעה זמני, שימנע מארווין לקבל לידיו את המניות. שגב סיפר במשפטו כי היה לו ניסיון רב ב"התחכמויות של חברות פנמיות", במסגרת תפקידו באותה תקופה כמפרק בנק צפון אמריקה. לדבריו, הוא ערך מחקר משפטי ו"התברר שבפנמה לא מכבדים צו מניעה זמני שיינתן בישראל". וינרוט חיזק את דבריו: "זו היתה אחת הצרות. שבפנמה (ארווין) יעשה מה שהוא רוצה. יותר מזה, פחדנו שילך לבית המשפט בפנמה ויגרור אותנו לשם".
שגב: "לא רק זה, זה כזה סכום גדול שפחדנו גם שבכלל ארווין יגיד 'תודה רבה למדינת ישראל' ויגור לו במדינות הים, ואת המניות יקבל בפנמה".
וינרוט: "בלי ספק זה היה אחד הפחדים הגדולים שגם לא ידענו להתגבר עליהם. אם ארווין היה מחליט להתדיין בפנמה, זה היה אחד האיומים שטוביה ארליך העלה במפורש. זה לא דבר תיאורטי".
שגב הוסיף וסיפר כי מאחר שמדובר בהעברה של בעל שליטה לכאורה, הדבר היה מחייב דיווח. לכן הוא יזם הגשת תלונה במשטרה ותלונה נוספת לרשות ניירות ערך נגד ארווין. על שתי התלונות חתמה ליז, נגד אחיה. תצהיר דומה הוגש לבית המשפט בחתימתו של הורציו פורמן, בעלה של אמילי.
תגובתו של ארווין לתלונה החמורה של אחותו לא איחרה לבוא, ובתצהיר שהגיש לבית המשפט שבועיים לאחר מכן הוא כתב כי "ליז הרדי היתה מעורבת בשנים האחרונות במעשים חריגים שהביאו חרפה גדולה למשפחה וגרמו צער רב לאבי המנוח. משום כבודה לא אפרט יותר. אבי הרחיק עצמו ממנה ככל שרק יכול היה, ושילם כספים רבים כדי להשתיק את שעשתה לבל ידלוף החוצה".
אבל שגב לא התכוון להסתפק בתלונה במשטרה, וניסה להוכיח שגרסתו של ארווין לגבי קבלת המניות במתנה בדויה. בין היתר ביקש לראיין את לאה ואמילי כדי להפריך את טענתו של ארווין שנפגש עם אביו בביתו בסביון באמצע דצמבר 1996, ולאותה מטרה ביקש מוינרוט להשיג לו את יומניה האישיים של לאה אייזנברג, שנכתבו ביפנית, ולתרגם את הימים הרלבנטיים לאנגלית. "לאה אייזנברג, כל יום מימי חייה ניהלה יומן", אמר שגב במשפטו. "על כל עמוד היא כתבה 'שתיתי טמפו ושאול אמר לי כך', וכתוב כאשר הבן היה מגיע (...) היא פירטה את פעולות היום".
בחקירתו הנגדית במשפטו של שגב אישר וינרוט את הדברים: "זה היה רעיון שלך ולא שלי (...) נדמה לי שאפילו ניסינו לבדוק כניסות ויציאות לישראל".
גם מהלך זה הצליח לערער מאוד את גרסתו של ארווין ולפגוע בסיכוייו שגרסתו תתקבל במלואה. אלא שגם הוא לא טמן ידו בצלחת בינתיים, וניהל את עיקר מאבקו בבית המשפט לענייני משפחה, שם תקף את בקשתה של לאה, שעדיין היתה תלויה ועומדת, לחלק את הירושה לפי חזקת השיתוף. מאחר שהליכים אלה חסויים - לא ניתן לפרט לגביהם. עם זאת, נראה כי מהלכים אלה איזנו בצורה מסוימת את הצלחותיהם של וינרוט ושגב בשמן של האם ושתי בנותיה, וגרמו לכל בני המשפחה להבין - הרבה לפני הפרקליטים - כי כדאי להם להגיע לפשרה שתסיים את הסכסוך המר בהקדם האפשרי.
לאה ובתה אמילי בבית המשפט. וינרוט: "ראיתי שבתוך המשפחה יש כל מיני גוונים, ליז הרדי היתה גוון אחד, האם ואמילי היו גוון אחר. ליז היתה יותר תוקפנית" צילום: אורן אגמון
פרק 5: הפרקליטים מאבדים שליטה. שגב מפוטר
בתום כמעט ארבעה חודשים של קרבות, מצאו את עצמם בני משפחת אייזנברג לקראת אמצע ספטמבר 1997 כשהם קרועים, מפולגים ומבולבלים. הפרקליטים לעומת זאת, כפי שוינרוט ושגב העידו בעצמם במשפט שגב, היו חדורי מוטיבציה גבוהה וששים אלי קרב.
ב־15 בספטמבר נערכה פגישה במשרד וינרוט בהשתתפות ליז, אמילי ועו"ד שגב. באותה פגישה הודיע שגב כי לפי המידע שבידיו, השווי האמיתי של העיזבון גדול בהרבה מכפי שלאה ואמילי סברו בתחילה - בין 600 ל־900 מיליון דולר. שגב אמר באותו מפגש כי הוא סבור לפיכך שיעלה בידיו לגבש הסכם פשרה, שבמסגרתו יקבלו לאה, אמילי וליז יחד כ־200 מיליון דולר מתוך העיזבון. לאה הודיעה כי היא מוכנה לוותר על כל סכום שמעל 150 מיליון דולר, כך שהיתרה תחולק בין שתי הבנות. הצדדים חתמו בסיום אותו מפגש על הסכם שקבע את העקרונות שינחו את לאה וליז בבואן לנסות ולהגיע לפשרה מול ארווין. אלא שבדיעבד ההסכם התברר כבלתי רלבנטי, שכן הנחת היסוד היתה לא נכונה והיקפו של העיזבון עמד על 400 מיליון דולר בלבד, ובכל מקרה בפגישה שנערכה למחרת, ב־16 בספטמבר, בין וינרוט ושגב לבין משרד נאמן, סירבו נציגיו של ארווין לפשרה שתעניק 200 מיליון דולר ללאה, אמילי וליז.
יום אחר כך, ב־17 בספטמבר, עמד להתקיים דיון בבקשה שהגישה ליז נגד ארווין, שבה תקפה את טענתו כי קיבל מאביו במתנה את מניות בליירסייד ופילקונטה שהחזיקו בחברה לישראל. וינרוט ושגב ידעו כי ארווין יהיה מצוי בבעיה גדולה אם ייעדר מהדיון הזה, כפי שנעדר מכל הדיונים שנערכו לאחר הגשת התלונה נגדו במשטרה בשל חששו להגיע לארץ ולהיעצר. הם העריכו כי בהיעדרו של ארווין אפשר יהיה לקבל צו המורה על הפקדת המניות בבית המשפט, ולכן סירבו לבקשת משרד נאמן להסכים לדחיית הדיון.
באותו לילה החלו המגעים הישירים בין האחים שהולידו לבסוף את הפשרה: ארווין צלצל לליז וביקש ממנה לברר אצל עורכי דינה אם הוא יכול להיכנס לישראל ללא חשש שייעצר. בלא תיאום מוקדם עם לאה, אמילי או עו"ד וינרוט, פנתה ליז בשיחה טלפונית לנציגו של ארווין, עו"ד טוביה ארליך, והודיעה לו כי היא מעוניינת לסיים את הסכסוך בפשרה. היא אף ביקשה ממנו שיעלה אותה אל דוכן העדים בדיון שצפוי להיערך למחרת.
לאחר שיחה זו - ולהפתעתם הרבה של וינרוט, שגב, לאה ואמילי - התייצב ארווין לדיון למחרת. ליז הגיעה אף היא לבית המשפט וחיבקה את אחיה, חיבוק שהרתיח את וינרוט ושגב, וגם את לאה אייזנברג, שטענו כי ליז "חצתה את הקווים". ליז לא הסתפקה בכך ויצאה באותו יום בראיונות לכלי התקשורת שבהם הביעה תמיכה פומבית באחיה וטענה כי השליטה בעסקי המשפחה צריכה להישאר בידי ארווין, אך הוסיפה כי "בשביל שליטה לא צריך 80%, מספיק 51%".
שגב רתח מזעם והודיע מיד כי הוא שוקל להתפטר מייצוגה של ליז לנוכח מעשיה. אלא שליז הקדימה אותו בהודעה כי היא מפטרת אותו ושכרה תחתיו את עו"ד משה קשת, שייצג באותה שעה את האחות אדית רוזנפלד, שעמדה לצדו של ארווין.
"היה פיצוץ", העיד על אירועי אותו יום וינרוט בחקירתו הראשית במשפט שגב. "ארווין אייזנברג הגיע ארצה וליז הרדי פתאום שינתה את עורה (....) אמילי סיפרה ש(ליז) התחבקה עם ארווין. אחרי זה קיבלנו ידיעה שהיא פיטרה את יוסי שגב (...) היחסים התפוצצו ללא תקנה. היו תכתובות ביני לבין יוסי (שגב)". כחודש אחר כך, אגב, שבה ליז ושכרה את שירותיו של שגב.
לאה אייזנברג, שרתחה מזעם על בתה, הודיעה באמצעות וינרוט על ביטול כל ההסכמים בינה לבין ליז, לרבות ההסכם שבו התחייבה לשאת בשכר הטרחה של שגב. וינרוט שיגר מכתב לליז, שבו התייחס "לאירועים החמורים מאתמול" והודיע כי מעתה "תלכנה מרשותי לדרכן והגברת הרדי לדרכה".
אלא שבשלב זה החלו הפרקליטים לאבד את השליטה באופן ניהול הסכסוך, ושלושה ימים לאחר הדיון בבית המשפט נערכה פגישה ראשונה בין האחים, ללא נוכחות פרקליטיהם. בפגישה נכחו ארווין, ליז, אדית רוזנפלד ובעלה וכן בעלה של אמילי, הורציו פורמן. האם לאה לא השתתפה בפגישה הראשונה, אך יום למחרת נפגשה ביחידות עם בנה ארווין.
הלחץ לפשרה החל לחלחל אצל האחיות, שכן הן הבינו כי עם קרב או בלעדיו, חלקן בעיזבון לא צפוי להשתנות באופן משמעותי (רובן היו אמורות לקבל כ־5% מהעיזבון בכל מקרה), והחלו להבין את המחיר שנדרשים בני המשפחה לשלם בגין המאבק המשפטי.
בראיון לעיתון "גלובס" אמרה הרדי זמן קצר לפני שהושגה הפשרה כי ברור לה שעורכי הדין עשויים "למשוך את העניין, כי אם תהיה מלחמה ארוכה הם יקבלו יותר כסף", ואישרה כי העלויות הכבדות של ניהול המאבק הם בין השיקולים שהובילו אותה ואת אחיה לפתוח בשיחות ישירות. על היחס החם שהיא וארווין הפגינו בבית המשפט אמרה אז הרדי: "החיבוקים והנשיקות שלנו היו אמיתיים; אחי ואני אף פעם לא עושים הצגות בשביל התקשורת. אני מאוד שמחה שארווין בא, כי חייבים לגמור את זה בתוך המשפחה. מה שהכי כואב אלו ההשמצות שהיו בינינו בתקשורת".
הסכם הפשרה נחתם ב־26 באוקטובר 1997 על ידי כל בני המשפחה, למעט ליז שהצטרפה לפשרה רק כמה חודשים מאוחר יותר, עקב הסכסוך העז שפרץ בינה לבין אמה, ולמעשה גם בין שגב לוינרוט, לאחר ששגב טען כי בהשגת הפשרה פעל וינרוט מאחורי גבו וניהל בלא ידיעתו מגעים עם משרד נאמן. על רקע זה, דווקא עורכי הדין המשיכו להתכתש ביניהם עוד שנים ארוכות, גם זמן רב אחרי שהמשפחה סיימה את מאבקה המשפטי.
