התקשורת, הערעור והפסל

1. יום גזר הדין של הנשיא קצב קבע כמה שיאים תקשורתיים. אחד מהם הוא ריבוי השופטים בדימוס שהופיעו כפרשנים. את הבוקר בגלי צה"ל פתחה השופטת חיותה כוחן שכמובן נשאלה אם גזר הדין המקל שהשיתה על חיים רמון יחזור על עצמו גם הפעם, כאשר בשני המקרים קדמה לו הכרעת דין נוקבת וקשה.

כוחן הדגישה שהמקרים שונים והפעם חומרת העבירות ונקלותם מחייבת עונש קשה ביותר. בעברית-משפטית ניתן לראות בדברים האלה עבירת סוב-יודיצה. "לכאורה" צריך להגיד למען הזהירות. סביר להניח שגזר הדין כבר היה כתוב, אך לא חתום וכל עוד הוא לא הוקרא ונמסר לצדדים חל עליו משטר הסוב-יודיצה. נכון שמדובר באות חצי מתה אם לא מתה לגמרי, אבל כשמדובר בשופטים בדימוס מתחייבת הקפדה יתרה.

הדברים מתחדדים לנוכח הביקורת הקשה בפסק הדין על השתוללות התקשורת לכל אורך הפרשה. מה יכתבו השופטים בפרשה הבאה, כשעמיתיהם לשעבר מתגייסים בחדווה לחגיגה הזו ומפמפמים את האג'נדות השונות בתקשורת?

2. כשדנים בסיכויי הערעור של קצב, ההערכה היא שסיכוי כלשהו טמון בהפחתת העונש. סיכוי שנגזר מהאפשרות שהשופטים בעליון ישקללו בחישוב השנים את עמדת המיעוט של השופטת יהודית שבח. בהכרעת הדין, נטען, קשה יותר להתערב בגלל שהיא מבוססת על התרשמות השופטים ממהימנות העדים.

זה נכון, אלא שכאן הבסיס האפשרי להתערבות לא נשען רק על מהימנות. בית המשפט העליון עשוי להתערב במקום שבית המשפט המחוזי לא הסיר באורח משכנע את הספק הסביר שעולה מהתנהגות הנאנסת א'. לא מספיק שמאמינים לה, צריך גם להשתכנע שהתנהגותה לכל אורך הפרשה לא מספקת את הספק הסביר שדרוש לזיכוי.

שאלה אחרת היא אם בית המשפט העליון יתייחס ברצינות לבחינת הספק הזה. כדאי לזכור שהנשיאה דורית ביניש תקפה בחריפות את הסדר הטיעון המקל ובדעת המיעוט אף סברה שיש לבטלו. כנראה שהיא לא תשב בערעור קצב, אבל האם השופטים שיישבו מנוטרלים לחלוטין מהרוח הזו? צריך לקוות שכן.

האמת המשפטית והאמת העובדתית מתלכדות רק כשהראיות הן עצמאיות וחד משמעיות. שופטי המחוזי קבעו שקצב הוא אנס כי הם מאמינים למתלוננת, לא בגלל שהם יודעים שהוא באמת אנס. סילוק מנומק של הספק הסביר מקרב בין האמונה לידיעה. הסיכוי בערעור טמון בהנעת שופט העליון לתת משקל אמיתי לספקות שהספיקו לפרקליטות למחוק את האונס מהסדר הטיעון.

3. הוויכוח על הפסל של קצב מזכיר שלא מדובר במנהיג הראשון בהיסטוריה של העם היהודי שחטא ונתפס כי לא שלט ביצריו. דוד המלך חמד את בת-שבע וכדי להיפטר מבעלה שלח אותו למשימת התאבדות ממנה לא חזר. השילוב הזה של ניאוף ורצח, במונחים של אז וגם היום, הוא חמור לא פחות ואף יותר מתשלובת חטאי קצב. ובכל זאת, אף אחד לא מציע להסיר את פסלו של מיכלאנג'לו מהמוזיאון בפירנצה.

במשפט ההיסטוריה דוד הוא מגדולי המנהיגים ופסלו הוא מפסגות האמנות. קצב, האיש והפסל, לא יקבלו את הכבוד הזה.