שכר הבכירים הוא רק סימפטום
ההתעסקות התקשורתית והציבורית בשכר הבכירים מרדימה את הדיון הציבורי ואת הטיפול בגידול בעוני
שכר הבכירים הוא דוגמה מצוינת למצב שבו היטפלות לסימפטום מונעת טיפול בבעיה: התרחבות הפערים הסוציו־אקונומיים וחלוקה לא שוויונית של העושר. הבעיה היא לא התעשרות של יחידים אלא העובדה שחלקים נרחבים מדי באוכלוסייה הם עניים. ובכל זאת, שכר הבכירים זוכה לכותרות נרחבות, מכיוון
האם זה הוגן שאדם שאחראי באופן אישי ל־30% מההכנסות של הארגון יקבל שכר המבטא נגזרת של ההכנסות שהוא ייצר? לדעתי כן. קיימת האלטרנטיבה ששכרו יוגבל, אבל מי יקבל את ההפרש? האם יהיו אלה בעלי המניות, או שההפרש יחולק בין כל עובדי החברה, החל במנקה וכלה במנכ"ל? ובכל מקרה, התוצאה של מהלך שכזה עלולה להיות ירידה דרמטית בהכנסות הארגון, וכך כולם ישתכרו פחות.
זה לא משחק סכום אפס מכיוון שהסכום הנתון לחלוקה יגדל או יקטן בהתאם לפעילות של 10%–20% מהעובדים - אלה שהם גם מקבלי השכר הגבוה. אמנם יש מנכ"לים המקבלים שכר גבוה שלא בצדק, אולם בבסיסה, השיטה מושתתת על כך שאנשים מוכשרים מונעים לעבוד קשה ולייצר הכנסות גבוהות לארגון כי גם הם מרוויחים מזה. הבעיה היא לא שכר הבכירים, הבעיה היא לא שיש עשירים - הבעיה היא שיש עניים. הבעיה היא שהשכר של מנקה במדינת ישראל לא מספיק לכלום, וכנגד זה צריך לפעול.
בשנים האחרנות דווקא נעשו דברים טובים כדי לצמצם את הפערים ולשפר את חלוקת העושר: יש השקעה ממשלתית רחבה בתעסוקה במגזר החרדי והערבי, יש תמיכה נרחבת בהעברת מפעלים לפריפריה, יש מסלול להעלאת שכר המינימום ויש הקצאה תקציבית לשיפור תשתיות התחבורה.
הבעיה היא שזה מעט מדי ולאט מדי. כדי לטפל בעוני יש לטפל בעודף הריכוזיות במשק, בהקצאת תקציבים גדולים לשילוב המגזר החרדי והערבי בכלכלה, במציאת פתרונות לתעסוקה בפריפריה מעבר להעברת מפעלים המעסיקים עובדים בשכר מינימום, בדיור בר־השגה ובתוכניות פנסיה בנות־השגה. הרבה משימות לא פשוטות, הרבה מאוד תקציבים, ובעיקר הרבה מאוד מחלוקות פוליטיות מורכבות.
באקלים כזה, לא פלא שנבחרי הציבור מעדיפים לעסוק בשכר הבכירים. זה מספק כותרות עסיסיות, זה מעורר הזדהות ציבורית, זה לא דורש החלטות קשות וזה ממש לא כרוך בעבודה קשה. יש לנו כתם הרבה יותר גדול בחברה הישראלית - ריבוי העניים - ובעיה זו יש למגר.
הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח עסקי באי.בי.אי