חרב הפיפיות של חובת הגילוי

שנתיים וחצי לאחר מינויו לתפקיד נציב תלונות הציבור על שופטים, נראה כי סגנונו העדין והמאופק של אליעזר גולדברג הולך ומשתנה. בשבוע שעבר פרסם גולדברג דו"ח חמור לסיכום פעילותו ב־2010, והתבטא נגד כמה שופטים בחריפות שלא אפיינה את דו"חותיו הקודמים.

גם בעניין התלונות

בהחלטתו דחה גולדברג את גרסאותיו של זפט, הן לגבי מספר הישיבות שהתקיימו בתיק האישי שבו טיפל וינרוט, והן לגבי טענתו המאוחרת של זפט, כי הוא גילה לצדדים את דבר הייצוג אך לא כתב זאת בפרוטוקול.

במהלך חודש ינואר 2011 נחשפו ב"כלכליסט" כ־22 תיקים שבהם הופיע משרד וינרוט בפני זפט מאז שנת 1998 ועד היום. במסגרת החלטתו של גולדברג התברר כי בסך הכל הופיע משרד וינרוט בפני זפט ב־36 תיקים לפחות - וב־35 מהם לא נמצא תיעוד לגילוי נאות.

במובן מסוים, החלטת הנציב מקלה עם זפט ועם שופטים בסיטואציות דומות, שכן היא תוחמת את תקופת הגילוי הנאות למספר שנים קצוב - בין חמש לעשר שנים, לפי הנסיבות. במצב כיום, שופטים רבים מצהירים על קשר אישי שהיה להם אף 30 שנה קודם לכן עם אחד הצדדים.

עם זאת, הגבלת חובת הגילוי לפרק זמן קצר יחסית עשויה לפעול נגד שופטים ובוררים: היא תגביר את החשדנות של הצדדים, ועלולה להוביל לכך שהצדדים ישכרו חוקר פרטי במטרה לפשפש בעברו של שופט ולבדוק אם יש מידע כלשהו שהוסתר מהם, בנימוק שתקופת הגילוי הסתיימה.

הפרשה שנחשפה ב"כלכליסט", לרבות המידע החלקי והלא מדויק שמסר זפט, פגעה קשות בתדמיתו של השופט, שגם קודם לכן לא נהנה מפופולריות גבוהה בקרב עורכי הדין שהתלוננו על סגנונו הקשוח. ממצאיו של הנציב עשויים לערער עוד יותר את האמון בו. קשה לראות כיצד יוכל זפט להמשיך ולזכות באמון הצדדים בבואו לטפל בתיקים - חלקם תיקי ענק בהיקף של מאות מיליוני שקלים - המתבררים לפניו.