"מעמד הביניים לעולם לא יהיה שמח בחלקו"

"כל האתוס של מעמד הביניים הוא 'אל תהיה שמח בחלקך'. הציווי היצרני אומר לנו לעבוד כמו משוגעים ולהגיע להישגים: אם אתה עובד בהייטק או בתקשורת, למשל, אתה צריך להיות טאלנט, לא פחות. מנגד, הציווי ההדוניסטי אומר לנו שהחיים קצרים וחובה עלינו למצות אותם וליהנות מהם. אלה שני ציוויים סותרים שיוצרים אי־נחת, וקשה מאוד להגיע לאיזון ביניהם", אומר ישראל כ"ץ, ד"ר לפסיכולוגיה חברתית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית ויועץ ארגוני.

האי־נחת אופיינית בעיקר למעמד הביניים?

"יש אי־נחת כמעט בכל תפקיד, בכל דרגה ובכל מעמד. זה לא שיש מעמד בלי קושי או מתח: נקודת ההשוואה של עשיר מופלג, למשל, תהיה לדומים לו, וביחס אליהם גם הוא לא יכול להיות שבע באמת. אצל מעמד הביניים, ובייחוד בגילאי 25–35, המצב הטיפוסי הוא של רעב, של 'עוד לא השגתי את היעדים שהצבתי לעצמי'. רוצים להביא ילדים, להשיג דירה ומכונית, להתקדם בעבודה. אין כמעט מישהו בגילים האלה שהאי־נחת שלו אחר".

ד"ר ישראל כ"ץ צילום: תומי הרפז

לאן נעלמה היציבות

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות", כ"ץ אומר. "בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. תופרת או פקיד במשרד ממשלתי היו עשויים להישאר באותו תפקיד עד הפרישה לפנסיה. זה ממש לא המצב היום.

"בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

אתה מזהה תחושת תקיעות גם אצל אנשים שהגיעו לתפקיד טוב בחברה נחשקת?

"הייתי גם במקומות האלה. לא מצאתי שם אנשים שבאים בבוקר לעבודה מאושרים וזחוחים, מצאתי אנשים לחוצים. המצב הטיפוסי הוא של רעב להצליח ושל תחושה ש'עוד לא הגעתי ליעד'. הלחץ הזה של 'איך אני בהשוואה לאחרים' כל הזמן פועל. זו תחושה של בדידות.

"בחברות הייטק מקבלים לפעמים תוך יום החלטה לסגור פיתוח של מוצר שעבדת עליו במשך שנתיים. לצד החשש מאובדן מקום העבודה, העובד נשאר בסיטואציה הזאת עם תחושה אידיוטית: 'במה השקעתי כל כך הרבה זמן?'"

יש גם לחץ זמן, ג'ובים שבהם בני 40 הם "זקנים".

"למרות העלייה בתוחלת החיים, הרבה יותר קשה להתקבל היום לעבודה אם אתה מעל גיל 35–40. ייעצתי בעבר לאדם בן 50 שעובד בחברת הייטק גלובלית וחי בתחושה שאלה שנות החסד האחרונות שלו, ושהוא חייב להתקדם כי כשיגיע לגיל 60 לא יהיה לו מה לעשות. מצד אחד יש ציפייה שאדם יעבוד ולא יישב בבית אבות, ומצד שני הרבה יותר קשה לו למצוא עבודה".

השיח הכלכלי נכנס לבית

ההתמודדות עם תחושות הלחץ והרעב הבלתי פוסק לא עוצרות בסיומו הפורמלי של יום העבודה. לדברי כ"ץ, "במקרים רבים יש 'תחרות' בין מקום העבודה לבית, עם טשטוש הגבולות של מקום העבודה כתוצאה מהופעת האינטרנט והטלפון הסלולרי. הציפייה מהעובד היא להיות כל הזמן זמין, כועסים עליו כשהוא לא זמין.

"עבדתי בעבר עם חברת הייטק שהמנכ"ל שלה כינס את העובדים לפני יום כיפור וביקש מהם לא לשלוח מיילים בזמן הצום. זה כמובן היה מסר כפול: הוא לא אמר להם לא לעבוד, ואפילו גרם להם להבין שמצופה מהם לעבוד.

"שאלת הגבולות נהפכת לשאלה מרכזית כיום. רק בשנים האחרונות התחיל שיח מתקדם יותר, שמדבר על השקעה דומה בשני העולמות, עבודה ומשפחה: צריך לעבוד כמו משוגע, אבל עד 17:00, כי אסור לשכוח את הבית. יש אנשים שאומרים שהם מצליחים לעמוד במשימה הזאת, אבל לנשים, למשל, הרבה יותר קשה ליצור את האיזון. ברור שנשים היום צריכות לעבוד, אבל לא ויתרו להן על האחריות על הבית".

התזוזה כתרופה אנטי־דיכאונית

ומה התוצאה של חוסר היציבות והמירוץ הבלתי פוסק? לדברי כ"ץ, "יש לנו עדויות שהדיכאון הפך ליותר ויותר שכיח בעשורים האחרונים. יש תנודתיות בין אונים לבין חוסר אונים, שבהחלט קשורה לתובענות העצומה. אנחנו רואים הרבה תלונות על זהות, בדידות ויציבות. זה תהליך שמזין את עצמו: אנחנו אוסרים על עצמנו להיות שמחים בחלקנו, כי אם נרגיש כך אז לא נרצה יותר, 'ניתקע' וניכנס לדיכאון. אנחנו כל הזמן צריכים להיות בתנועה, לרוץ קדימה, להיות רעבים. ההתנהגויות האלה הן כמו תרופות אנטי־דיכאוניות".

אתה מקבל את הטענה שבדורות קודמים לאנשים היה פחות אבל הם היו יותר מאושרים?

"ההנחה הבסיסית היא שאושר הוא תופעה נדירה. פרויד אמר: 'האושר לא נועד לבני אדם'. אני חושב שהנטייה להגיד שבדורות קודמים היה אושר גדול יותר היא הבניה לאחור. לדור מקימי המדינה, ובוודאי לניצולי השואה, היו חיים קשים מאוד".

לאן כל זה הולך להערכתך?

"צריך להיזהר עם תחזיות. לפני 20 שנה כמעט אף אחד לא הביא בחשבון חלק גדול מהתופעות שיצרו שינויים דרמטיים בחברה שלנו, כמו האינטרנט והסלולר, שגם היום אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות שלהם. אני מעריך שהתהליכים יילכו להקצנה דו־קוטבית: הארעיות, האי־ודאות והאי־יציבות יוחרפו, ומצד שני יצוצו יותר ויותר פתרונות מנחמים כמו מחיה בקהילות, מעין שמרנות חדשה. מה ינצח? אי אפשר לדעת".