אזהרת שטיגליץ: חומר קריאה חיוני למאיון הישראלי
המאיון העליון חייב לדעת שבסופו של דבר הזעם והתסכול של כל המאיונים האחרים ישפיעו, גם בלי יציאה לכיכרות, על רווחתו שלו
"המאיון העליון נהנה מהבתים הטובים ביותר, הרופאים הטובים ביותר, החינוך הטוב ביותר וסגנון החיים הטוב ביותר, אבל יש דבר אחד שכסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם של האנשים במאיון העליון מחובר לשאלה איך חיים 99 האחוזים האחרים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד בסופו של דבר. מאוחר מדי".
את האבחנה הקולעת הזו מנסח חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ במאמר מטלטל שהוא מפרסם בגיליון מאי של הירחון "ואניטי פייר". שטיגליץ כותב על הפערים הענקיים בארצות הברית. המאיון העליון - אחוז אחד של האוכלוסייה - גורף כמעט עשרים וחמישה אחוזים מההכנסות ושולט למעשה בארבעים אחוזים של העושר.
פרופ' ג'וזף שטיגליץ צילום: בלומברג לפני רבע מאה, המאיון גרף 12 אחוז מההכנסות ושלט בשליש מההון. ארה"ב, שישראלים רבים נושאים את עיניהם אליה, מפגרת מאוד בשוויון אחרי כל מדינות אירופה ודומה יותר לרוסיה האוליגרכית או לאיראן, ואוי לבושה.
המערכת הפיננסית קנתה את הרגולציה
כלכלנים חלוקים בדעתם בשאלה איך להסביר את התרחבות הפערים באמריקה. פיתוחי הטכנולוגיה תרמו להקטנת הביקושים לעובדי צווארון כחול. הגלובליזציה הפכה אותם ליקרים מדי לעומת העובדים הזולים מאוד באסיה. שקיעתם של האיגודים המקצועיים, שייצגו בעבר שליש מהעובדים, ומייצגים עתה רק 12 אחוזים, בוודאי תרמה גם היא לירידה בהכנסות של העובדים הלא משכילים. ההסברים רבים ומגוונים.
שטיגליץ לא מזלזל בכל אלה, אבל מחשיב יותר סיבה אחרת: הפערים התרחבו כי המאיון העליון רצה שהם יתרחבו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן הקטנת המס על רווחי הון - הדרך שבה העשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם - העניקה לעשירים ביותר "נסיעה חופשית", כלשונו. המניפולציה של המערכת הפיננסית, שקנתה בכסף גדול שינויים רגולטוריים, תרמה תרומה מכרעת לכיסיהם של העשירים. זו היתה השקעה מניבה.
גלי המהפכה בצפון אפריקה, המזרח התיכון והמפרץ הפרסי מהדהדים גם באמריקה. שטיגליץ מעז לערוך השוואה בין המדינות הללו, שבהן רסיסי מאיון מחזיקים בכל העושר והעוצמה, לבין ארצו שלו. אפשר לשער את עוצמת התדהמה של קוראי "ואניטי פייר" - עיתון של המאיון ואלה המשתוקקים להסתפח אליו - כשכלכלן נודע שואל מתי הגל המהפכני יגיע לחופי אמריקה. לא האם, אלא מתי.
ההתחשבות באחרים טובה לעסקים
על ההקשר הישראלי אין צורך להכביר מילים: אפשר להסתפק בתזכורת שלפי מדדים מוכרים, אי־השוויון בחלוקת ההכנסות בישראל עולה במקצת על אי־השוויון בארצות הברית. המאיון העליון נהנה גם כאן מהבתים ומהרופאים הטובים ביותר. אצלנו, במזרח התיכון הבלתי צפוי, עוד יותר ברור שהגורל של המאיון קשור בטבורו לרווחתם של כל היתר. הבעיה היחידה: המאיון לא מראה סימנים שהוא מבין את העובדה הפשוטה, החותכת.
האם ישראלים ייצאו בהמוניהם לחולל מהפכת כיכרות בנוסח תוניסיה ומצרים? קשה להאמין. הישראלים אדישים מדי, ולא רעבים מספיק. אבל, השקט המדומה הזה לא צריך להטעות. המאיון העליון חייב לדעת שהזעם והתסכול של כל המאיונים האחרים ישפיעו, גם בלי כיכרות, על רווחתו שלו.
שטיגליץ מזכיר במאמרו את אלכסיס דה טוקוויל, מחבר "הדמוקרטיה באמריקה" שהיטיב לתאר את הרוח האמריקאית במאה ה־19. לפי טוקוויל זו ההבנה ש"האינטרס העצמי מובן כהלכה". למה הוא התכוון? פשוט מאוד: קידום האינטרס העצמי יושג רק אם תיתנו תשומת לב מספקת לאינטרסים העצמיים של בני האדם האחרים. טוקוויל לא דיבר על מוסר אלא על פרגמטיזם. התחשבות באחרים איננה אידיאליזם או מרפא לנפש - זה טוב לעסקים. אם המאיון הישראלי יבין את זה - יש לו סיכוי. וגם לנו.
