עוצמתה של הצניעות

עד יום מותו לא הסכים לנדוי השמרן לשאת בתואר אבי המהפכה החוקתית של ברק

אהרן ברק היה המבשר והמנוע הגדול של "המהפכה החוקתית", שם הקוד שבהשראתו הוביל את הגייסות המשפטיים אל מרכז חייה והכרעותיה של המדינה. וגם אל אובדן צניעותה של מערכת המשפט. בחסות אותה "מהפכה" — שהתגלמה בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק ב־1992 - נבנה הארסנל שבאמצעותו הוגשמה: "הכל שפיט", האקטיביזם השיפוטי, הסבירות, המידתיות ועוד.

בספרו "המהפכה החוקתית", ד"ר גדעון ספיר טוען שמתוך העולם המשפטי קמו לברק שני מתנגדים גדולים: פרופ' רות גביזון והנשיא בדימוס משה לנדוי שהיה, אם תרצו, "הפרידמניסט הראשון". "לנדוי", כתב ספיר, "שינס מותניו ויצא למלחמת חורמה באהרן ברק... הוא האשים את בית המשפט בגניבת דעת ובהתנהלות נטולת לגיטימיות". לנדוי ניחן בתפיסה מוסדית ושמרנית יותר של תפקיד השופט. הוא הזהיר מפני פלישת המשפט לטריטוריות חברתיות, אידיאולוגיות ובעיקר פוליטיות. לאחר פסק דין "בנק המזרחי" שבו הכריז העליון על כוחו לבטל חוקי כנסת שסותרים את חוקי היסוד, כתב: "בית המשפט נטל לעצמו גם את הכוח לפקח על חקיקת הכנסת. יש החוששים - ואני ביניהם - שמא הכוח המופלג הזה עלול להתגלות כעושר השמור לבעליו לרעתו".

משה לנדוי ואהרן ברק צילום: אלכס קולומויסקי

לנדוי התרגז בכל פעם שניסו להכתירו כאבי המהפכה החוקתית. השופט יצחק זמיר, בפסק דינו ב"בנק המזרחי", ייחס ללנדוי את הבכורה בביטול חוקים. ב־1969 עתר עו"ד אהרון ברגמן לביטול חוק מימון בחירות ששלל מימון מרשימות חדשות שביקשו לרוץ לכנסת, ובכך הפלה אותן אל מול המפלגות הקיימות. לנדוי ביטל את החוק שסתר את ערך השוויון שנקבע בחוק יסוד: הכנסת. הוא נמנע מלקבוע מסמרות חוקתיים, אך תומכי המהפכה סימנו אותו כסנונית הראשונה. לנדוי ניסה להתנער: "טוענים לאבהותי על המהפכה", טען באחד הכנסים האקדמיים, "ואני צורח ככרוכיה שלא כך הדבר".

2. שמאל ימין שמאל

דווקא איש הימין לנדוי קבע שההתנחלות אלון מורה לא חוקית

שופט שמרן אין פירושו שופט אשר חושש מהכרעות קשות. לנדוי היה זה שנתן את פסק הדין "הפוליטי" ביותר בתקופתו, שבמסגרתו הורה להוריד את ההתנחלות "אלון מורה". הוא קבע שאין לתפוס קרקע ערבית פרטית, ופקפק בנימוקי הביטחון שגויסו כתירוץ להפקעה.

פסק הדין חשף לא רק אומץ, אלא גם הכרעה שיפוטית המנוגדת להשקפת עולם אישית. אחרי שפרש מכס השיפוט, התגלה לנדוי בקצה האולטרה־ימני של המפה הפוליטית. לנדוי הפוליטיקאי אולי היה תומך בהתנחלות; אך לנדוי השופט קבע כי יש להורידה.

ראש הממשלה בגין אמר אז: "יש שופטים בירושלים", והדגיש בכך את החובה לכבד פסקי דין. וזה הלקח החשוב ממורשת לנדוי: כל עוד בית המשפט יהיה מרוחק וצנוע, גם פסקי הדין השנויים ביותר במחלוקת יתקבלו בכבוד ובהערכה.

3. יש שופטות בירושלים

כמו לנדוי, גם השופטת ארד גילתה אומץ כשאישרה חשיפת מידע על ניהול התיקים בעליון

נשיאת ביהמ"ש המחוזי בירושלים מוסיה ארד קיבלה לאחרונה את העתירה שהגיש "דה מרקר" לפרסם נתונים על ניהול התיקים בידי שופטי העליון והמחוזי. ההתנגדות הנחרצת של הנשיאה דורית ביניש לחשוף את המידע אינה מפתיעה, ומאפיינת התנהלות מוכרת: נורמה שיש להחיל על הזולת לא תחול אצלנו, אף שאין עילה משפטית; אף שבעבר נמסרו נתונים דומים לעיתונאי מיקי רוזנטל ולתוכניתו "בולדוזר"; אף שהממונה על חופש המידע בהנהלת בתי המשפט, השופט אלון גילון, אישר בעבר לשחרר את המידע. אחד הנימוקים המקוממים שהציגה הפרקליטות הוא ש"פרסום המידע עלול לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט". ארד הפכה את הטיעון הזה על פניו: "מסירת מידע על עבודת השופטים, להבדיל מהסתרתו, תחזק את אמון הציבור בשופטים ובמערכת", כתבה.

גיוס "אמון הציבור" מקומם, במיוחד לנוכח החופש שמאפשר העליון לבקר אחרים. סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" הציג את לוחמי צה"ל כמבצעי פשעי מלחמה במבצע "חומת מגן". בג"ץ הפך את החלטת הצנזורה וקבע שהסרט יוקרן, למרות הפגיעה הקשה ברגשות הציבור, הלוחמים ובני משפחותיהם; למרות סכנת הפגיעה ב"אמון הציבור" בצבא. אבל, כשמדובר ב"אמון הציבור" בבתי המשפט, יש להיזהר מכל משמר.

"יש שופטים בירושלים", אמר מנחם בגין, והתכוון מן הסתם גם לשופטות. למוסיה ארד למשל.