אמריקה על ספידים
בריכות של בירה, מאות אלפי צופים נרגשים ונהגת־כוכבת אחת שאמרה לאחרונה לא לפלייבוי. ככה זה כשהאמריקאים עושים את מירוץ המכוניות הגדול בעולם. וזה אפילו קצת יותר שמח כשהם חוגגים למירוץ הזה מאה שנה
אחת הקלישאות הכי חבוטות בקשר לאמריקאים היא שאצלם הכל תמיד חייב להיות בגדול, ואם אפשר בענק - בכלל טוב. הקניונים שלהם הכי גדולים, המכוניות שלהם הכי גדולות, והם אפילו אוהבים אוכל שבא בגדול ועושה ממך ענק. גם בספורט יש להם נטייה להרחיב את הכל לממדים מפלצתיים. לסדרות הגמר של ליגת הבייסבול שלהם הם קוראים World Series, אף על פי שהמשחקים מתקיימים רק באמריקה ורוב אזרחי העולם לא יודעים לנקוב אפילו בשמו של שחקן בייסבול אחד. גם אלופת ה־NBA שלהם זוכה תמיד לתואר World Champion, אפילו בשנים שארצות הברית מפסידה את הזהב לנבחרת של מדינה אחרת.
ככה זה, באופן מסורתי הם מעדיפים להניח שאם זה מתקיים בארצו של הדוד סם, זה כנראה הכי גדול וחשוב ומגניב, ואם לא אז לא. עכשיו אתם מבינים למה מירוץ המכוניות שיוזנק ב־12:00 בצהריים של 29 במאי בתחום השיפוט של מדינת אינדיאנה כבר זכה להיקרא The Most Important Race in History, אפילו שעד עכשיו בכלל לא ידעתם שהוא מתקיים?
זה לא רק הגודל, זה גם האורך
אוקיי, אז למען הסדר הטוב נבהיר קודם כל שהכוונה היא למירוץ אינדיאנפוליס 500 - באופן מסורתי האירוע המרכזי של ליגת מירוצי ה־indycar בארצות הברית - שחוגג השנה מאה שנה לקיומו. בהנחה שההשכלה המוטורית שלכם מסתכמת באיזה פרק אקראי של "טופ גיר", צריך לומר שליגת האינדי היא פחות או יותר התשובה האמריקאית לסבב הפורמולה 1, שחורך מסלולים בעיקר באירופה ובאסיה. במבט מבחוץ, המכוניות נראות כמעט אותו הדבר - בשתיהן יש מקום רק לנהג אחד שיושב נמוך, גלגלים "פתוחים" בחתך רחב, ספוילר ענק מאחורה - אבל כאן בעצם נגמר הדמיון. כי מפלצת הגז של הפורמולה 1 היא מכונית מורכבת ומתקדמת הרבה יותר מזאת של ליגת האינדי. היא יקרה יותר לבנייה, הרצה ותחזוקה, ויש בה מכלולים (מנוע, גיר, בלמים) שונים לגמרי מאלו שתמצאו במקבילה האמריקאית שלה.
מכונית מירוץ מתרסקת. זה שכל המנועים יוצרו ביפן וכל המרכבים יובאו מאיטליה לא מונע ממארגני התחרות להכריז שכל המכוניות אמריקאיות למהדרין צילום: רויטרס
אבל האמריקאים לא נותנים לכל זה להפריע להם. מבחינתם אפילו העובדה שכל המנועים באינדי מיוצרים על ידי הונדה היפנית, וכל המכוניות יושבות על מרכב של חברת דאלארה האיטלקית, לא מונעים מהם את התחושה שמדובר באייקון אמריקאי למהדרין. נכון, ברשימת הלוקיישנים שיארחו השנה את המירוצים תמצאו גם קפיצה קטנה ליפן ועוד אחת לברזיל, אבל בשאר הזמן יש ייצוג כבד בעיקר למסלולים בקנטאקי, אלבמה וטקסס, שהן מסוג המדינות שמסמלות עבור רבים את אמריקה האמיתית.
מה שכן, לפעמים נדמה שכל הליגה הזאת היא בעצם טריילר ארוך, מתמשך ורווי צמיגים מעשנים של גולת הכותרת האמיתית - אינדיאנפוליס 500. מבחינה רשמית המירוץ הזה הוא בסך הכל האירוע החמישי מתוך 17 שכוללת הליגה, אבל ההתייחסות אליו היא כמו לגמר פלייאוף או מקצה הגמר בכל ענף ספורט אחר. למה? בגלל המון סיבות. קודם כל בזכות ההיסטוריה המפוארת של המירוץ, שמתחילה לפני מאה שנה, בתקופה שבה מכוניות היו עדיין משהו שרק יחידי סגולה זכו בכלל לראות מקרוב. חוץ מזה, בניגוד למה שקורה בגרסאות אחרות של הספורט המוטורי, באינדי 500 הצופים בטריבונות ובסלון הביתי מקבלים בדרך כלל מנה גדושה של מתח ותחרותיות. חלק מהמירוצים מסתיימים רק אחרי שעשרה נהגים או יותר תפסו בשלב מסוים את ההובלה (מתוך 33 שזינקו) - נתון שבמירוצים כמו הפורמולה 1 למשל פשוט לא יכול להתקיים. מצד שני, נראה שעם כל הכבוד למסורת ולתחרותיות, הפופולריות המשוגעת של האינדי 500 נשענת בעיקר על העובדה שבדיוק כמו שהאמריקאים אוהבים, הוא פשוט הכי גדול.
דניקה פטריק. מגזין "פורבס" דירג אותה במקום הרביעי ברשימת הספורטאיות שמרוויחות הכי הרבה בעולם צילום: אי פי אי
כי למקרה שעדיין לא ניחשתם בעצמכם, ה־500 מציין את 500 המייל שמפרידים בין קו הזינוק לדגל המשובץ שמסיים את המירוץ. בקילומטרית זה יוצא 804 ק"מ ועוד קצת עודף, וכדי לגמוא אותם צריך להשלים 200 הקפות של המסלול האליפטי. למעשה, המסלול הזה כל כך חריג באורך שלו, שכבר היה מי שבדק ומצא שהוא תוחם שטח שאפשר להכניס בו את היאנקי סטאדיום, אצטדיון הפוטבול Rose Bowl בלוס אנג'לס, הקולוסיאום ברומא, ועוד יישאר מקום לכמה מגרשי כדורגל.
גם מבחינת צופים מדובר במתקן הספורט הגדול בעולם, בזכות רבע מיליון מושבים שמפוזרים על הטריבונות, ועוד משהו כמו 150 אלף מקומות בחלקו הפנימי של המסלול. המחירים, למקרה שאתם בדיוק מסתובבים במערב התיכון, נעים בין 40 ל־150 דולר, אם כי רוב הכרטיסים היקרים יותר נגמרו כבר בפברואר.
גם השנה, כמו בכל שנה, המירוץ יתקיים בסוף השבוע של הממוריאל דיי - יום הזיכרון האמריקאי. שלא כמו אצל העם היושב בציון, אצל האמריקאים יום הזיכרון הוא בעצם יום חג לכל דבר שמוקדש לאנשי כוחות הביטחון (גם לאלו שנפלו וגם לאלו שלא), ומתאפיין בעיקר בסיילים מטורפים של קניות, אבל גם בכמה אירועי ספורט.
אף על פי שהמירוץ עצמו מתקיים רק בסוף מאי, הנהירה לכיוון המסלול שבפאתי אינדיאנפוליס מתחילה כבר בתחילת החודש. מאות אלפי אמריקאים שלא השיגו כרטיס, אבל בכל זאת לא מתכוונים להסתפק בשידור הישיר שיועבר בערוץ ABC (זו השנה ה־47 ברציפות!), יקימו אוהלים, יחנו את הקרוואן שלהם או סתם יתרסקו על הדשא שמסביב למסלול. את הזמן עד ליום הגדול הם יעבירו בעיקר בניסיונות הרואיים לשפר את השיא האישי שלהם בצריכת בירה לנפש שהם קבעו אשתקד, או במקצים מאולתרים של ענפי ספורט כמו החלקה בבוץ עם הפנים קדימה ויידוי נקניקיות למרחק. תמצאו שם עדרים של סטודנטים שריחו של הקיץ המתקרב מתחיל לתת אצלם את אותותיו, משפחות שלמות שאוהבות את החופשה השנתית שלהן על רקע פסקול של מנועי טורבו, וכמובן לא מעט Petrol Heads מהסוג שתמיד מוצאים סביב אירועים מהסוג הזה. חלק מהם יתעדו את הימים האלה וייצרו מהם סרטונים ליוטיוב (בצמוד לכותרות כמו "Indy 500 Beer Fight"), חלק יקפידו לבקר בכל אחת ממיליארד האטרקציות הנלוות לאירוע, וכולם - אבל ממש כולם - ידברו על דניקה פטריק.
השם הוא דניקה
אפילו אם אתם מסוג האנשים שלא מסוגלים להבדיל בין פונטו לפונטיאק, בהחלט יכול להיות שכבר שמעתם פעם על דניקה פטריק. אחרי הכל, מדובר בנהגת המירוצים הכי מפורסמת מאז ימיו הראשונים של הספורט המוטורי ובאחת הספורטאיות הכי מדוברות על הפלנטה. פטריק היא אמנם לא הנהגת הראשונה שהעזה להיכנס לטריטוריה הכל כך גברית של מירוצי האינדי בארצות הברית (היו כבר שלוש נשים לפניה), אבל היא ללא ספק המצליחה ביותר מכולן, גם על המסלול וגם מחוצה לו.
כדי להבהיר לכל המפקפקים שלא מדובר בגימיק, בגיל 29 הרקורד המקצועי שלה כולל 7 עונות בסבב האינדי קאר שהניבו ניצחון במירוץ אחד (האשה היחידה בהיסטוריה שעשתה את זה) ואת המקום החמישי בדירוג הנהגים הכללי ב־2009 (עוד שיא בקרב בנות המין היפה, שספק אם יישבר אי פעם). חוץ מזה היא זכתה בתואר "רוקי השנה" ב־2005 (מקביל ל"תגלית העונה" בכדורגל), ושש פעמים ברציפות בתואר Most Popular Driver לפי הצבעות של אוהדי הליגה. נתונים מרשימים מאוד, בטח כשמביאים בחשבון שעד 1971 אפילו בעלי תפקידים אחרים ממין נקבה לא הורשו להתקרב למסלול של האינדי 500, שלא לדבר על ממש לשבת במכונית ולהעביר הילוכים.
האינדי 500. מתקן הספורט הגדול בעולם, עם רבע מיליון מושבים שמפוזרים על הטריבונות ועוד 150 אלף מקומות בחלקו הפנימי של המסלול צילום: בלומברג
וכמו שבטח כבר תיארתם לעצמכם, היא גם מתפרנסת מזה בכלל בכלל לא רע. למעשה, רק לפני כמה חודשים דירג אותה מגזין "פורבס" במקום הרביעי ברשימת הספורטאיות שמרוויחות הכי הרבה בעולם, עם הכנסות של 12 מיליון דולר ב־2009. ושתבינו, את שלושת המקומות הראשונים ברשימה ההיא תפסו מריה שראפובה והאחיות הטניסאיות לבית וויליאמס - שלוש נשים שכל ילד בעולם מכיר.
אבל האמת היא שרק חלק קטן מהרווחים העצומים האלה מגיעים בכלל מנהיגה. כי אף שפטריק מחזיקה בחוזה די חריג בנוף הספורט המוטורי, שלפיו היא זכאית גם לאחוז מסוים מההכנסות של קבוצת Andretti Autosport שעבורה היא נוהגת, את רוב הירוקים בעובר ושב שלה היא עושה בכלל מחוץ לאספלט השחור. לא פחות מעשרה ספונסרים שונים נשענים על הפופולריות המטורפת שלה בקרב הציבור האמריקאי, ובהם Tissot, חברת השעונים השוויצרית, יצרנית הקסדות Bell Helmets וענקית הביטוח והפיננסים Nationwide Insurance.
כן, אם עדיין לא התעכבנו על הפרט החשוב הזה, דניקה פטריק היא בהחלט הילדה הכי יפה בגז. ואם בתחילת הקריירה שלה רוב האוהדים נאלצו רק לדמיין כמה טוב היא נראית מתחת לחליפת הנהיגה והקסדה האימתנית, ב־2008 הגיעה מהדורת בגדי הים המפורסמת של "ספורטס אילוסטרייטד" ואיששה את ההערכות המוקדמות: הבחורה מצליחה למלא ביקיני קטן בצורה מאוד מרשימה.
זהו, מאז נדמה שהיא לא הביטה לאחור, אפילו לא במראות הצד הקטנות. חוזי הפרסום והחסויות התחילו לזרום בקצב מסחרר, ואפילו הטלפון הבלתי נמנע מיו הפנר לא איחר לבוא. דניקה סירבה בנימוס. במקום זה היא הצטלמה שוב למהדורת בגדי הים של 2009, ודפקה הופעות אורח בפרק של "CSI ניו יורק" ובאיזה קליפ של ג'יי.זי. אבל בשנה שעברה, כשכבר נראה היה שההייפ סביבה הגיע למקסימום שלו, הודיעה הגברת הראשונה של מועדון ה־300 קמ"ש ומעלה שהיא מתכוונת לנסות את מזלה גם בסבב הנסקאר. אתם יודעים, המירוצים האלה במכוניות שמבוססות על דגמים כאילו סדרתיים, רק בגרסאות הרבה יותר חזקות. נו, טום קרוז ב"ימי הרעם"? אז כזה. בינתיים, אחרי משהו כמו 18 מירוצים בנסקאר, התוצאות שלה על המסלול רחוקות מלהיות מרשימות, אבל נראה שלמעריצים ולמפרסמים זה לא באמת מזיז. בטח לא אחרי שהתברר שברני אקסלטון, הבוס האגדי של הפורמולה 1, כבר מפנטז על השתתפות שלה גם בסבב היוקרתי שלו.
מה שכן, במקביל לנסיקה המטאורית שלה, פה ושם נשמעים גם קולות של כאלו שקצת פחות מתלהבים. באופן טבעי, חלק מהקולות האלה שייכים לנהגים האחרים בסבב, שפתאום מצאו את עצמם מחוץ לאור הזרקורים ומרגישים שהאגו הספורטיבי - יחד עם השוביניסטיות המובנית שלהם - קיבלו מכה קטנה בטמבון האחורי. בשלב מסוים אחד מהם אפילו טען שאחת הסיבות להצלחה של דניקה על המסלול נעוצה בעובדה שהיא שוקלת כמו בחורה (ועוד רזה וחטובה), מה שמוריד מהמשקל הכולל של המכונית ועוזר לה לפתח מהירות גבוהה. מצד שני, כנראה כולם בעולם המוטורי האמריקאי יסכימו על כך שהעלמה לבית פטריק עוזרת לקדם חוץ מענייניה האישיים גם את ענף האינדי קאר כולו, ושבלעדיה כולם ירוויחו הרבה פחות כסף מחסויות, מהסיקור הטלוויזיוני ברשתות השידור וממאות אלפי רוכשי הכרטיסים.
אז איך היא תסיים את האינדי 500 הקרוב ביום ראשון הבא? ובכן, קשה מאוד לדעת. בשנה שעברה היא הסתפקה במקום השישי, וב־2009 הדהימה את כולם כשנחתה במקום השלישי. חלק מהמומחים מעריכים שהעובדה שהיא מחלקת את זמנה בין סבבי האינדי קאר והנסקאר ולא מתמקדת באחד בטח לא משחקת לטובתה, אבל דניקה כבר הצליחה בעבר להשתיק לא מעט גברים.
גם אני מתקשה להאמין שהיא תצליח לשחזר את ההישג של המקום השלישי ב־2009 - או להתעלות עליו, אבל בדבר אחד אני בטוח: במירוץ שיתקיים ב־29 במאי, בשעה 12:00 בצהריים, אני הולך להיות בעד הבחורה במכונית מספר 7.
