טוק טוק טוק, מי בדלת? זה צדיק בינו, מהבינלאומי
מדוע להעלות עמלה שתגרום לבנק לפתוח חזית מול בתי ההשקעות, אם אפשר פשוט להכניס את היד לכיסו של הצרכן ולקוות שלא ירגיש?
מישהו בבנק הבינלאומי לא שם לב שמשהו באקו־סיסטם החברתי של מדינת ישראל השתנה. בנונשלנטיות שהיתה אולי נכונה לשנים עברו, החליט צדיק בינו, בעל השליטה בבנק, שהוא רוצה עוד קצת הכנסות, ואם אפשר — כאלה שלא דורשות הרבה הוצאות. הפתרון נמצא מהר: העלאת דמי הניהול של חשבון ניירות ערך בלא פחות מ־56%, בפחות מארבע שנים.
אפילו הקוטג' התייקר בצורה מתונה יותר. אבל דמי ניהול חשבון ניירות ערך זה לא קוטג', ובינו בונה בעיקר על הזיכרון הקצר של הלקוחות שלו. והוא צודק. אם אף אחד לא שם לב לעלייה המטאורית הזו באחת העמלות ההזויות הקיימות במערכת הבנקאית, למה שמישהו יתעורר עכשיו? אפילו השם שנבחר לעמלה — דמי ניהול חשבון ני"ע — ושהחליף את שמה הקודם ("דמי משמרת", כי כבר לא באמת שומרים על שום דבר) נשמע כאילו הוא נועד להלבין את גביית הכספים המיותרת הזו מציבור הלקוחות. "דמי ניהול" זה תמיד נשמע טוב, יוקרתי ונוצץ, והלקוחות המטומטמים ודאי יהיו מוכנים לשלם על זה כמה עשרות שקלים בשנה, שיניבו לבינו ולשאר הבנקאים כמה מאות מיליוני שקלים בשנה.
הטריק הנלוז חוזר
את הטריק הזה עשו חברות הביטוח עוד הרבה לפני הבנקים. לשקר ההוא קראו "ביטוח מנהלים", הוא עבד מצוין והלקוחות התמכרו אליו בהמוניהם. אך כל קשר בינו לבין מנהלים, ממש כמו במקרה של עמלת הניהול, היה מקרי בהחלט. מוצר נחות, שייצר הכנסות של מיליארדי שקלים לחברות הביטוח על גבם של החוסכים שרצו להרגיש מנהלים לרגע. גם כאן חוזר הטריק הנלוז הזה: הבנק לא מנהל כלום. הוא לכל היותר מתפעל את חשבון ניירות הערך ומשלם עמלה "ענקית" של 0.0007% למסלקת הבורסה. זו העלות היחידה שאפשר לשים אותה על השולחן כרגע, כי את השאר הבנקים מבקשים להחביא, והסיבה ברורה. החשבון הוא פשוט: על כל 10,000 שקל השוכבים להם בחשבון ניירות הערך של הבנק משלם הבנק לבורסה 7 אגורות וגובה מהלקוח 78 שקל בשנה. אם הבנקים היו נותנים לבודק חיצוני לבדוק מהו הרווח שלהם בתפעול חשבון ניירות הערך, הוא בשלב הראשון היה מסנוור ובשלב השני כנראה מייעץ להם ללכת להנפיק את הפעילות הזו בבורסה.
בינתיים מתקבל הרושם שבבנק הבינלאומי לא מתרגשים מהצעקות "שם בחוץ", אם להשתמש בז'רגון המנותק שבו השתמשה עפרה שטראוס במסגרת מאבק הקוטג'. גם הבנק, כמו שטראוס, אינו מראה שהמחאה מפריעה לו. אפשר לראות את זה היטב בתגובה ששיגר הבינלאומי למערכת "כלכליסט" אתמול: "תחום ניהול ניירות ערך עבר קפיצת מדרגה משמעותית מאז 2007, וזה היה כרוך בהשקעות ניכרות מצד הבנק". נשמע הגיוני, נכון? הבנק שכח לציין בתגובה שלו שזו אינה העמלה היחידה שמשלם הלקוח על פעילותו בניירות ערך, ולכן התייקרויות העלויות והצורך לגלגלן אל הצרכן בעמלת דמי ניהול החשבון מעוותים את המציאות.
הבנק גובה גם עמלת קנייה ומכירה בכל פעם שמתבצעת אחת מפעולות אלה, והוא גובה עמלת דמי הפצה מבתי ההשקעות. אבל מדוע לבנק להעלות עמלה שיש מאחוריה עלויות או כזו שתגרום לו לפתוח חזית מול בתי ההשקעות, אם אפשר פשוט להכניס את היד הישר לכיסו של הצרכן ולקוות שהוא לא ירגיש? כל מה שצריך לעשות הוא להגיד שאתם לא מסכימים לעמלת ברירת המחדל הזו, להתמקח מעט והעמלה המיותרת הזו תרד. הרי אם היתה מאחוריה עלות אמיתית, הבנקים לא היו ממהרים לחתוך אותה כל כך מהר.
להגדיל רווחיות במינימום סיכון
בינו אוהב להתרחק מאור הזרקורים, משתדל לשמור על פרופיל ציבורי נמוך ונחשב לאיש עסקים סולידי שאינו אוהב לקחת סיכונים. מבחינתנו, בנקים שנכנסים להרפתקאות שאינן בליבת העסקים, עתידים בבוא היום לשלם את המחיר. המהלך הזה מתאים בדיוק לגישה הזו. העלאת עמלת דמי הניהול של חשבון ניירות ערך היא הדרך הבטוחה ביותר להגדיל את רווחיות הבנק במינימום סיכון. הוא לא מבין, כנראה, שהמחיר שהוא עשוי לשלם בהעלאה השיטתית של דמי ניהול חשבון ניירות ערך עלול להיות הרפתקני לא פחות. כל מה שהוא צריך לעשות זה ללכת ולשאול את זהבית כהן, מנכ"לית תנובה, מה היא היתה עושה אחרת, אם היתה יכולה להחזיר את השעון לאחור ולבטל את משבר הקוטג'. התשובה שהוא היה מקבל היתה: "זה יכול להתפתח לממדים שלא תהיה לך שליטה עליהם. רד מהעץ, צדיק. זה לא זמן להעלות עמלות. החבר'ה כבר לא קונים את הסיפור שלנו על התייקרות העלויות".