פוליטי, בטח פוליטי. מעמד הביניים בא לכיכר כדי לומר: התעוררנו

האם הילדים של שדרות רוטשילד העירו סוף סוף את ההורים שלהם? אולי. הם לא באו לישון במאהל, אבל רבים מהם הצטרפו אתמול להפגנה בתל אביב. גם זה משהו. מעמד הביניים הבחין בקיץ 2011 באיחור גדול שמחירי הדיור באזור תל אביב, ובערים הגדולות, קפצו בעשרות אחוזים מאז 2007. מעמד הביניים

בקהל שיצא מביתו בליל קיץ לוהט היו אנשים רבים שעבדו כל חייהם כדי להבטיח לעצמם ולילדיהם חיים טובים. והחיים שלהם די טובים, תודה.

אבל מחאת רוטשילד חידדה את התמונה שהם בחרו לא לראות עד כה: לצעירים באזור תל אביב, ובערים הגדולות, אין סיכוי להשיג את רמת החיים של הוריהם. סחרור המחירים מקשה אפילו על העשירונים הגבוהים לסייע לילדיהם למצוא דירות במרחק סביר מהמקום שבו הם גדלו.

יש משהו מתיילד בניסיון של שדרות רוטשילד לברוח מכל תווית פוליטית. ההכחשות הנמרצות מלמדות שהתנועה הזו אולי אותנטית, אבל עדיין לא התבגרה. כן, המחאה הזו היא מעשה פוליטי. בטח פוליטי. מעמד הביניים שבחר באדישות חייב לחזור למגרש. אחרת, השלטון ימשיך לפרנס ולפרכס את אלה שלא נגעלים מפוליטיקה - מתנחלים וחרדים ומקורבים.

מעמד הביניים צריך להגיד בקול גדול: אם לא נקבל את חלקנו הצודק בעוגה הלאומית, נעיף אתכם לכל הרוחות. הכל פוליטי.