משפט שדה: בין החתול והשמנת
הטייקון הבעייתי מכולם הוא הרגולטור שלא מקבל החלטות בניגוד לאינטרסים של בעלי ההון. משפטנים מצביעים על בעיות ופתרונות לכשל שוק
1. הפרטה ללא רגישות חברתית
עו"ד לחמן־מסר לא מתחרטת על ההפרטות, רק על הדרך
"לפחות נחסכו מאיתנו שערוריות מהסוג של רופרט מרדוק ו'ניוז אוף דה וורלד'", אומרת עו"ד דידי לחמן־מסר, "כיוון שאסרנו על בעל עיתון לשלוט בטלוויזיה וכך מנענו ריכוזיות בתקשורת". לחמן־מסר, מי
הפוליטיקאים התלוננו עליה בזמנו כי היא מערימה קשיים חקיקתיים ורגולטוריים שלא לצורך. הצרכנים מתלוננים כיום שההפרטות הפקירו אותם לחזירות בעלי ההון. לחמן־מסר מתלוננת בעיקר על שטחיות הדיון.
"השאלה היחידה בהפרטה היא האם נוצרה תחרות ראויה - האם החלפנו מונופול ממשלתי במונופולים פרטיים", היא תוהה. "פיקוח על מחירים אינו דבר טוב, ובוודאי שלא ניהול כלכלי של הממשלה. צריך להתמודד עם הריכוזיות ועם הבעיות החברתיות שנוצרו. בתחום הדיור מתלוננים על המחירים הגבוהים שהמדינה גובה על הקרקע, אלא שהיא עושה זאת מתוך נאמנות לציבור כדי למקסם את התמורה עבור נכסיו. כך נעשה בכל הפרטה, אלא שכאן זה לא יכול להיות השיקול היחיד. צריך במקביל לפתח דיור בר השגה".
כוונות טובות מובילות לעתים לגיהינום. גיהינום של מחירי דיור. בדיור אין בעיה של ריכוזיות, אלא פוליטיקה ובירוקרטיה. "הפתרון נמצא על המדף במכרזי מחיר למשתכן", אומר עו"ד יוסי עבאדי ממשרד מיתר. "אלה מכרזי קרקעות שבהם התחרות היא על המחיר הנמוך שישלם הזוג המשתכן. אלא שעיקר השימוש במכרזים אלה הוא בשכונות לחרדים או מעבר לקו הירוק. לחרדים ולמתנחלים יש מפלגות ופוליטיקאים שדואגים להם. מצוקת הדיור נובעת מתרדמת של המדינה ואזרחיה. כבר שנים שמינהל מקרקעי ישראל משחרר לאט מאוד קרקעות למכרזי מחיר למשתכן, והציבור האדיש נזכר להתעורר רק כעת, כשהמצב החמיר ללא נשוא".
"הכוונות היו טובות אלא שתחרות לא התפתחה", אומרת לחמן־מסר. "הבעיה היא שלעתים פירמות צומחות יותר מדי, ללא תגובת הרגולטורים, למשל כשענקיות החלב (תנובה ושטראוס - מ"ג) בלעו כל מחלבה שעמדה בדרכן. ההפרטות הן הכרח, אלא שצריך להפיק לקחים ולשלב בהן את האינטרסים החברתיים".
2. אין החלטות אמיצות
איך הפכה המדינה ממנהלת גרועה לרגולטור גרוע לא פחות
מחאת המחירים מכוונת לשני אחראים: ההון והשלטון. בכל שוק - דיור, חלב, דלק, סלולר - מתחלקת האחריות בצורה שונה, אבל הקשר הוא ברור: המדינה הפכה ממנהל גרוע לרגולטור גרוע.
עו"ד נילי אבן־חן, סמנכ"ל כלכלה בתנועה לאיכות השלטון, מדגישה את חלקם של הפוליטיקאים והרגולטורים בשינוי: "הכשל המבני המאפשר פירמידות שליטה ואחזקות צולבות, מתמרץ את בעלי ההון להתעשר כחוק על חשבון הציבור. כל עוד החוק מאפשר זאת, בעלי ההון יעשו הכל כדי לשמר את המצב. המשפט יכול לספק לא מעט פתרונות - כמיסוי, חקיקה, רגולציה חזקה ומדיניות כלכלית חברתית. הבעיה היא שלא יקרה כל שינוי מהותי, כל עוד הפוליטיקאים והרגולטורים לא יקבלו החלטות אמיצות בניגוד לאינטרסים של בעלי ההון - לפרק את פירמידות השליטה ולנתק את האחזקות הצולבות".
"הטייקון הבעייתי מכולם הוא המדינה", אומר עבדי, "נטל מס גבוה מאוד מממן שירות ציבורי ענק ולא יעיל. דוגמה לחוסר יעילותו נוגעת לניהול חסכונות הציבור, כשהוציאו את הבנקים מהתחרות והשאירו מעט גורמים שהכפילו את דמי הניהול".
"כל שוק מעורר בעיות אחרות ואין פתרון אחד שנכון לכל השווקים", אומר פרופ' עמרי ידלין דיקן ביה"ס למשפטים במכללת ספיר, "מה שברור הוא שחשובה התחרות. תחרות מועטה כמו בסלולר עדיפה על מונופול, ומונופול עדיף על מונופול ממשלתי".
3. הבנקים מסכלים תחרות
הבנק חושש לממן שחקן חדש שיסכן את החזרי השחקן הוותיק
המנצח הגדול בתחרות הסלולר הוא שר התקשורת משה כחלון. "אפילו התחרות בסלולר היא הצתה מאוחרת שהיתה יכולה להתרחש כבר לפני שנים, אם השרים לפני כחלון לא היו רדומים. כשהשומר שמן וישן לו, לא פלא שהחתולים חוגגים", אומר עבאדי.
החתולים הם לא בעל החיים היחיד שנקשר לטייקונים. יש גם עכבר (כמאמר הפתגם הארמי, "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"), וכמובן חזיר (קפיטליזם חזירי). החתול, לפי טבעו, אוהב שמנת ולכן אין להתלונן עליו, אלא על מי שלא מונע מבעדו לחמוס את השמנת. זהו הרגולטור שתפקידו לאזן בין רווח סביר למחיר סביר, בין החתול השבע לחתול הרעב.
אחד החסמים המעניינים לתחרות הוא הבנקים. בנק ינסה למנוע כניסת מתחרה חדש לשוק אם זה יפגע ברווחיות של מתחרה וותיק, שבמקרה הוא בעלי החוב לבנק או חברות שבבעלותו הישירה או העקיפה. הבנק חושש שאם יממן את המתחרה החדש הוא יסכן את החזר החוב מהמתחרה הוותיק. באיסלנד בעיה דומה עלתה על הפרק ולכן הם עברו חלקית לפיקוח ממשלתי, וכך נבדקת הלגיטימיות של החסמים שהם מקימים.
"גם בישראל הבעיה קיימת כל עוד תתאפשר בעלות צולבת של הבנקים באחזקות פיננסיות וריאליות", אומרת עו"ד אבן־חן. "לא ייתכן שבנק יקבל מידע עסקי לצורך הלוואה על לקוח שבעקיפין הוא גם מתחרה שלו".
