מה מסתתר בהערות שוליים?
לפעמים הסיפור האמיתי נמצא באותיות הקטנות
כשהפילוסוף הנודע אלפרד נורת' וייטהד חרץ בזלזול־מה שכל הפילוסופיה המודרנית איננה אלא הערת שוליים לעבודתו של אפלטון, הוא זלזל באופן קל דעת, ולא מוצדק, במושג הערת שוליים. אבל כפי שמעידה בין היתר עלילתו של הסרט הישראלי המצוין "הערת שולים", ההערות הללו יכולות להיות ממש עיקרו
במשך שנים רבים ראו את הערות השוליים כספחת, כמעין "מס" אקדמי: המחזאי והתסריטאי הבריטי נואל קווארד השווה קריאת הערות שוליים להפסקה של סקס באמצע האקט כדי לבדוק מי צלצל בדלת. אך אנשים הולכים ומגלים מה בכוחן של הערות השוליים להעניק.
לפני קצת יותר מעשור פרסם ההיסטוריון אנתוני גרפטון ספר שמתחקה אחרי תולדותיהן המשעשעות של הערות השוליים, כלליהן הפנימיים והפוליטיקות שלהן, וכמובן ההברקות היצירתיות. הוא חזר בספר לאותו רגע במאה ה־17 שבו הפילוסוף הצרפתי המשפיע בדורו פייר באייל הציע להטיל על חוקרי מדע את האחריות לתעד את כל הטעויות שאי פעם נפלו ברישומי ההיסטוריה - ומי שהוריד אותו מהרעיון ועיצב לנצח את דמותן של הערות השוליים היה גוטפריד לייבניץ, מאבות המתמטיקה המודרנית, שהציע במקום לתעד את הטעויות, פשוט לשמר רק את מה שהוכח כאמיתי. כך נוצרה חלוקת התפקידים בין הטקסט העיקרי להערות השוליים: זה תפקידו לשכנע, אלה תפקידן להוכיח.
מאז, כמובן, הערות השוליים עברו תהפוכות ז'אנרים לפחות כפי שהספרות עצמה עברה לאורך השנים. באנציקלופדיות הישנות של המאה ה־18 הן שימשו זירות לפלפול אינסופי והתפארות למדנית, אחר כך התפתחו בעיקר בגרמניה, עד שנחשבו ל"סגנון גרמני", ודווקא אחרי תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה קיבלו את הכשרן הסופי במערב, ואת תפקידן כ"מקדח השיניים האקדמי" - המכשיר החד והמדויק שמגלה בתמצית את השורש של כל הנחה. ונדמה שבימינו, בתחנה העדכנית והאחרונה של הערות השוליים, הן משמשות במקרים הטובים כעוד "רובד בעלילה", כמעין ספר בתוך ספר שמתחקה אחר מחשבות, מסקנות, מחקרים ואנקדוטות שעולות מהטקסט, וככאלה פותחות דלתות למסעות חדשים*; ובמקרים הרעים הן משמשות ככיסוי ישבן מדעי, כפינה שבה עוטים אצטלה של מקצועיות, או מציינים מראי מקום לדעה אחת ולהיפוכה כדי להיחלץ ידי חובתה של בחינה ביקורתית ודיון בתוקפן של קביעות. קל לזהות את הערות השוליים האלה, אלו ההערות שעליהן מדלגים, בעוד שאת הטובות קוראים בשקיקה.
ובשבילי, המעניינות שבהערות השוליים הן הכרות התודה וההקדשות האישיות. מי שיקרא אותן בקצב הנכון יגלה לפעמים בתוכן את הסיפור האמיתי שמאחורי הספר או המחקר, מקופל וצפון. את המסר האמיתי במותחניו רבי־המכר של טום קלנסי אפשר לגלות לפי רשימת הפוליטיקאים מהימין האמריקאי שלהם הוא בוחר להודות בהקדמות לספרו, כבהצדעה נרגשת.
אחרים דווקא זורעים בהקדשותיהם התנצחויות מרומזות פחות ויותר. עמיתי ומורי מאוניברסיטת סטנפורד, פרופ' דאריל בם, הקדיש את אחד מספריו לאשתו, גם היא חוקרת נודעת, שלדבריו "אלמלא היא ספר זה היה כבר מתפרסם מזמן". והרי מהי ההקדשה, במובנה המלא של המילה - בסייעתה דשמייא (בס"ד) ובעזרת השם (ב"ה) - אם לא הערות השוליים המוחלטות והקמאיות ביותר בכתיבה העברית?
