"כלכלה זה פוליטיקה. יש כסף, השאלה היא למי לתת אותו"
פרופ' מיכאל שלו, מומחה לכלכלה פוליטית ולמדיניות רווחה, סבור שהמחאה החברתית נובעת משילוב בין התהליכים של "צמצום קצבאות, הפרטת שירותים חברתיים, ולחץ מתמיד לצמצום הוצאות הממשלה"
"בעיית הדיור היא חלק מבעיה רחבה ועמוקה יותר, שקשורה לשורה של רפורמות שהוצגו כהכרחיות, אך משקפות גם אינטרסים ואידאולוגיות". כך אומר ל"כלכליסט" פרופ' מיכאל שלו, מומחה לכלכלה מדינית ולמדיניות רווחה מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. לדבריו, "השינויים כוללים מגמה של צמצום מעורבות הממשלה באבטחת הקיום של האזרחים וצמצום השימוש במשאבים ציבוריים כדי לקדם את רמת החיים של האזרחים. קיצצו בקצבאות של כל קבוצה שלא הצליחה להרים מחאה ולהשפיע פוליטית".
בשיחה עם "כלכליסט" מנסה פרופ' שלו להתוות דרך אפשרית למדיניות הכלכלית של ישראל שאחרי המחאה. קודם לכן הוא מנתח את התהליכים שהתרחשו בעשורים האחרונים, שגרמו לאזרחים לצאת לרחובות בהמוניהם.
"המדינה, בדחיפת משרד האוצר, מנסה לצמצם את היקף העובדים שמספקים שירותים ציבוריים", אומר שלו. "הצמצום הזה נעשה בעיקר באמצעות אספקת השירותים על ידי גורמים חיצוניים; שירותי רווחה אישיים, כמו שירותים לחולי נפש, מסופקים היום על ידי קבלני משנה. כך המדינה ממשיכה לממן את אספקת השירותים, אבל בלי אחריות על העסקת העובדים. התוצאה היא שהעובדים מפסידים את הביטחון ואת התנאים הסוציאליים".
"שוק הדיור לא יכול להתפרע כמו שוק מוצרי מותרות"
"מעבר לזה", מציין שלו, "יש תהליך של הפרטות. ההפרטות החשובות ביותר בארץ לא היו של מפעלים ציבוריים כמו חברת החשמל, שבה תנאי ההעסקה נשמרו, אלא של מפעלים שבעבר השתייכו להסתדרות ונמכרו למשקיעים זרים. במפעלים אלה תנאי ההעסקה הידרדרו ועובדים פוטרו. יש כאן שילוב תהליכים - צמצום קצבאות, שירותים חברתיים שהפעלתם הופרטה, ולחץ מתמיד לצמצם את הוצאות השירותים שנשארו בתוך המסגרת הממשלתית".
את הצמצום המתמיד של הוצאות על שירותים שנותרו בתוך המסגרת הממשלתית מזהה שלו יותר מכל בתחומי החינוך והבריאות. "נכנסו מאפיינים של הפרטה לתוך מערכות ציבוריות - מערך בריאות משלימה, הפיכת בתי חולים ואוניברסיטאות ליזמים כלכליים שצריכים לחשוב איך להרוויח כסף, חינוך שחור. הכל משתלב עם מה שקורה בשוק הדיור".
פרופ' מיכאל שלו. "אין טעם בפתרונות מדף ממוקדים" צילום: אריאל שרוסטר
שלו מדגיש, כי "מדינת ישראל העניקה מאז ומתמיד לשוק הפרטי ולקבלנים תפקיד כגורמים המכריעים באספקת הדיור. הרבה אנשים בארץ מרוויחים מהמצב הזה, ובעלי הדירות הם חלק מהקונסטלציה שמחזיקה את המצב כמו שהוא. נוצרה קואליציה חזקה שיש לה עניין לשמר את המצב הנוכחי, בו השוק הוא פרטי והשכירות משקפת היצע וביקוש".
מה הבעיה עם זה?
"דיור, בניגוד ליהלום או לרכב יוקרתי, הוא לא מוצר מותרות והוא ההוצאה הקבועה הכי גדולה של משפחות בכל מקום. זהו הנכס היחידי של רוב המשפחות בארץ. זה לא שוק שאפשר להניח לו להתפרע כמו שווקים של מוצרי מותרות. המדינה היתה צריכה לדאוג מזמן לדירות להשכרה בתנאים סבירים. מעבר לקו הירוק הוזילו ומוזילים עד היום את מחיר הקרקע ואת אספקת התשתית. אם היו מפנים את אותה מדיניות לישראל גופה, המצב היום היה שונה לגמרי.
"ברור ששינוי קוסמטי פה או שם - בניית אי אילו דירות באיזה יישוב בפריפריה - לא ישנה מהותית את המצב. המדינה לא צריכה לפעול רק בתחום הדיור כדי לפתור את בעיית הדיור. טענת המפגינים היא מאוד נכונה - אין טעם בלספק פתרונות מדף ממוקדים".
מה המדינה צריכה לעשות כדי לפתור את הבעיה?
"אפשר וצריך לשנות את מצב ההיצע והביקוש דרך מדיניות מכוונת. למשל, צריך לעודד בעלי דירות להשכיר אותן. המדינה יודעת איך לתת תמריצים כשהיא רוצה. היא תוכל למצוא דרך לתמרץ משכירי דירות. יחד עם זאת צריך להוריד את הביקוש, לעודד אנשים לגור מחוץ לתל אביב. לפתח את אותם דברים שאנשים מחפשים בתל אביב במקומות אחרים, מתעסוקה, דרך חינוך ותרבות ברמה גבוהה, ועד לשדרות יפות".
"אם רוצים לעודד אנשים לא לרוץ למרכז הארץ, ברור שהדיור הוא לא הפתרון הבלעדי. אנשים צריכים להאמין שהם יכולים להתפרנס ולחיות חיים טובים גם במקומות אחרים. כדי שזה יקרה צריך להשקיע בחינוך, במקומות עבודה, בתשתיות, בתחבורה. במשך עשרות שנים יש מגמה של צמצום החוב של המדינה וצמצום הגירעון התקציבי, ומשמעות הדברים היא שיש כסף. בסופו של דבר השאלה היא למי לתת. כלכלה זה פוליטי".
"רוב הציבור מעדיף מדיניות יותר סוציאליסטית"
פרופ' שלו אינו נוטה להיאחז בהגדרות המוכרות לעייפה. לשאלה אם המפגינים צודקים בקריאתם לממשלה להקים מחדש את מדינת ישראל כמדינת רווחה הוא משיב: "השאלה היא לא קפיטליזם לעומת סוציאליזם. למרות שהעליונות של השוק הפרטי עומדת מזמן במרכז המדיניות בישראל, סקרי דעת קהל מראים שגם היום רוב ניכר של הציבור מעדיף שיטה כלכלית יותר 'סוציאליסטית' מ'קפיטליסטית'. זה אומר שישראלים מצפים למידה רבה של סולידאריות, ולמעורבות פעילה של המדינה בהבטחת רמת החיים שלהם.
"השאלה אינה אם יש עתיד לקפיטליזם, אלא מה תעשה המדינה כדי לנתב, להגביל ולעצב את הקפיטליזם, על מנת שלא יפגע באזרחים אלא יקדם אותם, וכדי שהצמיחה הכלכלית תשפר את הרווחה של מרבית האזרחים ולא רק מיעוט בר מזל וכוח. אם נותנים לקפיטליזם להתנהל בצורה טבעית, התוצאה היא מונופולים, משברים תקופתיים, והגברת האי שוויון. 'התערבות המדינה' נחוצה גם אם כל אלה לא מפריעים לממשלה.
"כלכלה קפיטליסטית נשענת על היכולות והמשאבים של מוסדות המדינה, כמו שראינו לא מזמן בארצות הברית של השוק החופשי - שהצילה בנקים, בתי השקעות וחברות ביטוח, שנמחקו בשל צירוף של חוסר פיקוח ותאוות בצע. בעלי הון פונים בגלוי למדינה בעתות משבר, בעוד שהאזרחים מבקשים שהמדינה תדאג לרווחתם גם לא בעתות משבר. במילים פשוטות: המדינה צריכה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות".
