בדיקת "כלכליסט": הכל התייקר, פשוט כי אפשר
לא רק מחירי הקוטג' והשכירות עלו בעשור האחרון: מלבד מקרים בודדים, כל מוצרי הבסיס התייקרו בשיעור גבוה בהרבה מעליית השכר הממוצע. הוזלות? רק ברגולציה חריפה, כמו בסלולר. מישהו אמר מחאה פוליטית?
אתם זוכרים את הימים שבהם נסיעה באוטובוס עלתה שלושה שקלים בלבד, שאפשר היה לשלוח את הילדים בקיץ לבריכה עם 50 שקל והם היו חוזרים עם עודף, או ללכת לסרט בערב במחיר שפוי בלי להתעצבן על עמלת ההזמנה באינטרנט, ובלי להתחשבן על מחיר הפופקורן והשתייה?
עכשיו תשכחו מהכל. לאן שלא נביט - התחבורה הציבורית, הדלק, העמלות בבנקים, חינוך הילדים, הניקוי היבש, ואפילו הבירה המקומית; וגם ההנאות הקטנות של החיים כמו כרטיס לקולנוע - כולם התייקרו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, הרבה יותר מהשכר הממוצע שלנו.
הגזירה האחרונה: החשמל
המחאה החברתית שהחלה מהתפרצות זעם כבוש על יוקר המחיה גלשה כבר מזמן למחוזות של מדיניות חברתית־כלכלית, סדרי עדיפויות, שאלות של חלוקת נטל המס או בקיצור מה שההמון קורא לו "צדק חברתי". אלא שכל כמה ימים מחכות לנו עוד ועוד התייקרויות, בבחינת תזכורת כואבת מאיפה התחילה המחאה הזו ולאן היא כל הזמן חוזרת.
הגזירה האחרונה הגיעה מכיוון מחירי החשמל, שהתייקרו השבוע במקום ב־19%, ב־10% "בלבד", בינתיים. כבר בינואר הקרוב צפויה התייקרות דרמטית נוספת בחשמל. הוראת שעה אפשרה לפני מספר ימים לעצור התייקרות של 31 אגורות במחיר הדלק, אבל גם כן באופן זמני בלבד ורק עד להתייקרות הבאה שמחכה מעבר לפינה, כבר בחודש הבא.
נשמע מטריד? כשמסתכלים על ההתייקרויות משנת 2000 ועד היום, התמונה של שחיקת כוח הקנייה שלנו מפחידה בהרבה. משנת 2000 התייקר החשמל ב־41% והדלק ב־84%. השכר הממוצע, לעומת זאת, עלה בשיעור של 25.5% בלבד.
אף מוצר מזון לא הוזל
החשמל והדלק, כמובן, לא לבד. מבדיקת "כלכליסט" עולה שרשימת ההתייקרויות מקיפה כמעט את כל תחומי החיים, ולא, לא מדובר בסל מוצרים אליטיסטי או במותרות - מדובר במוצרים ובשירותים שמרכיבים את החיים היומיומיים של כולנו. התייקרויות בלתי פרופורציונליות נרשמו במוצרים ושירותים רבים, רבים מדי, שלא תמיד נמצאים במרכז השיח, ובעיקר כי היה אפשר.
לפני עשור קנינו קילו עוף בחצי מחיר ונסענו במונית שירות במחיר שהיה נמוך בעשרות אחוזים, אפילו מנת חומוס וחבילת תה התייקרו ביותר מ־50%. זו עוד הוכחה לכך שאי אפשר לצבוע את ההתעוררות ברחובות בצבעים פוליטיים, לכך שזו לא מחאה של מפונקים.
ומכיוון שאיתור ההתייקרויות החריגות אינו מסובך, וכדי לא להיגרר רק למקומות פופוליסטיים, ניסינו למצוא גם את המקרים ההפוכים - המוצרים והשירותים שהוזלו לעומת השכר הממוצע. אולם התברר כי המשימה אינה פשוטה כלל, בעיקר בתחום המזון. לאחר בדיקה של עשרות מוצרים מסוגים שונים, שכללו בשר, חלב, ביצים ודגים, לא נותר אפילו מוצר אחד שמחירו עלה פחות מאשר עליית השכר הממוצע במשק, שעמד באפריל 2011 על 8,698 שקל לחודש.
היכן בכל זאת נרשמו הוזלות? בשכר הלימוד הסטודנטיאלי, שירד הודות להמלצות ועדת וינוגרד; במחיר דקת שיחה מבזק לסלולר בעקבות הוזלת דמי הקישוריות; ובמחיר כרטיסיית חופשי־חודשי באוטובוסים, בעקבות התערבות משרד התחבורה. אפילו מוצרי החשמל הוזלו, אבל בעיקר בגלל ביטול המכס עליהם.
וזו אולי עוד מסקנה מטרידה. המחירים ירדו לא בגלל תחרות חופשית על לבו של הצרכן, אלא בעיקר בתחומים שבהם היתה התערבות חיצונית בשווקים או רגולציה חריפה. לתשומת לבה של ועדת טרכטנברג החדשה.
המתודולוגיה: כך בדקנו את העליות
בדיקת "כלכליסט" התבססה על נתונים שמפרסמת הלמ"ס, ועל נתונים רשמיים שמפרסמים משרדים וגורמים ממשלתיים כגון משרד התמ"ת והמועצה להשכלה גבוהה. נקודת ההשוואה - השכר הממוצע במשק - מבוססת על הנתון האחרון שפרסמה הלמ"ס.
המטרה היתה לגבש סל בסיסי של מוצרים ושירותים, בתמהיל שישקף כמה שיותר את המוצרים הנמצאים בשימוש תכוף אצל כולם. אלא שלא בכל המקרים היה אפשר למצוא את הנתונים המלאים במקורות הרשמיים. לפיכך נאספו נתונים השוואתיים גם מגורמים מסחריים בשוק כמו רשתות קמעונאיות ובתי קולנוע. כאשר המחיר לצרכן לא היה אחיד בכל המקומות שנבדקו, ההשוואה נערכה בהתבסס על המחיר הממוצע בשנת 2000 והיום, ועל מוצרים זהים או דומים.
