יומן לינדאו: המחאה לא הפריעה לכלכלנים להתגעגע לקפיטליזם הישן

קבלת פנים חמה מהרגיל ציפתה ל־17 חתני פרס נובל לכלכלה שבילו את סוף השבוע באי לינדאו שבדרום גרמניה: אחרי כמה שבועות של גשם בלתי פוסק, פתאום הגיע קיץ לוהט במיוחד לעיירת הקיט המוקפת במימי אגם קונסטנץ. המצרך המבוקש ביותר בלינדאו בסוף השבוע היה גלידה, ולא ממש הפתיע לגלות שמחירה (0.8–1 יורו לכדור) נמוך ב־50%–75% מהמחיר בגלידריות בתל אביב.

אבל הכלכלנים המעוטרים בעולם לא הופתעו רק מהטמפרטורה ומאחוזי הלחות הגבוהים, אלא בעיקר מההפגנות שהתקיימו נגדם. "לנטוש את התיאוריות הניאו־ליברליות", "התביישו לכם, 'נובליסטים' כלכליים - אתם מפילים את העולם עם התיאוריות הניאו־ליברליות שלכם", ו"דרושים: כלכלנים עם לב, נשמה וסולידריות" - אלה רק כמה מהכרזות שנתלו מול האולם המרכזי שבו התקיים הכנס.

הרצאה בכנס חתני פרס נובל בלינדאו

"חבל שקרוגמן לא הגיע"

מאז 1951 מארחת לינדאו כנסים של חתני פרס נובל כדי להפגיש בינם לבין דור החוקרים הצעירים. החל מ־2004, מדי שנתיים, מארחת לינדאו את חתני פרס נובל לכלכלה. לכינוס בסוף השבוע הגיעו 359 חוקרים צעירים (כולל חמישה ישראלים), שניצלו כל רגע כדי לשוחח עם האנשים שעד היום פגשו רק בספרי הלימוד.

רוב הנובליסטים לא ממש התרשמו מהמחאה, והמשיכו לתמוך בתיאוריות שהביאו להם תהילת עולם: פרופ' רוג'ר מאירסון אמר במושב הפתיחה של הכנס כי העולם נעשה מקום הרבה יותר טוב מאחר שהכלכלנים עשו כברת דרך אדירה מאז השפל הגדול בשנות ה־30; פרופ' אדוארד פרסקוט הציג פתרון "חברתי" משלו למצב הכלכלה העולמית: ביטול המסים על רווחי הון; פרופ' אדמונד פלפס ביכה את הידלדלות הרוח הקפיטליסטית בארה"ב והטיף לצמצום השפעת המגזר הציבורי; ופרופ' ישראל אומן הישראלי הסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע כי מצב הכלכלה העולמית טוב ושחייבים לאפשר ליוון - ולמעשה לכל מדינה או חברה שנקלעות למשבר חוב - לפשוט את הרגל.

שני חתני הנובל היחידים שניסו להילחם בשמרנות זו היו פרופ' ג'וזף שטיגליץ ופרופ' פיטר דיאמונד. מארק ת'ומה, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אורגון שבארה"ב שהגיע על תקן בלוגר, היה מעט מאוכזב מהקיבעון של רוב המשתתפים. "שמחתי ששטיגליץ הבהיר שמודלים מאקרו־כלכליים שיחקו תפקיד מרכזי בהידרדרות למשבר הנוכחי. חבל שפרופ' פול קרוגמן לא הגיע לכנס, אתו הקול הזה היה נשמע חזק יותר".

הסטנדאפיסט - פרופ' אומן

האווירה הלא־פורמלית והכמעט משפחתית היא שמייחדת את כנס לינדאו. כך, למשל, חוקרי המימון הידועים פרופ' מיירון שולס ופרופ' ויליאם שארפ ניהלו שיחה ערה עם סטודנטים צעירים - לא על תיאוריות מימוניות מודרניות, אלא על התפטרותו של מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס.

פרופ' אומן התגלה כסוג של סטנדאפיסט: הוא בירך את פרופ' ג'ון נאש (המתמטיקאי שעליו מבוסס הסרט "נפלאות התבונה"), כינה אותו "אלוהי תורת המשחקים" - ואז, בלי למצמץ, נשא הרצאה של חצי שעה שהסבירה מדוע "מודל שיווי המשקל" של נאש אינו נכון.

לקראת סוף ההרצאה, כשנראה שהקהל כבר איבד את חוט המחשבה של אומן, הוא לא התבלבל והתבדח כי "בכל הרצאה טובה, לקראת סוף ההרצאה, אפילו אני כבר לא מבין על מה אני מדבר". כשאומן ירד מהבמה, אחד הכלכלנים באולם לחש: "ההרצאה הזו בהחלט עברה כמה שנות אור מעל הראש שלי".

בארוחת הערב החגיגית, בתור למזנון, פתאום הרגשתי טפיחה על הגב. כשהסתובבתי, ראיתי את ג'ון נאש בוחן מקרוב ובדקדקנות את מגש האורז. "תגיד לי בבקשה, מה זה האורז הזה?" הוא שאל לבסוף. הסיטואציה המוזרה הזו חילצה ממני את התשובה הגאונית הבאה: "לפי דעתי, במנה הזו יש שני סוגים של אורז". זה הספיק לנאש כדי לוותר ולבחור באפונה כתוספת. אכן, נפלאות התבונה.