מי בעד חיסול המחאה?
יש ישראלים שאין להם כל עניין בשינוי אמיתי. נוח להם בנעלי הבית הישנות. ובכל זאת, קיץ 2011 הוכיח שיש סיכוי לבנות כאן מדינה לתפארת. דברים של מו"ל כלכליסט בוועידה הכלכלית המרכזית
השאלה המסקרנת ביותר, שכל ישראלי שואל בסוף הקיץ הסוער היא האם המחאה של קיץ 2011 היא רגע מכונן, נקודת מפנה בחיינו, או שגלי המחאה יתמוססו, ומה שהיה הוא מה שיהיה. אריק שרון, לפני שהפך לסבא נחמד, השתלט פעם על המיקרופון בוועידת ליכוד תוססת ושאל – מי בעד חיסול הטרור? אולי צריך
לשאול עכשיו – מי בעד חיסול המחאה? יש ישראלים רבים שאין להם כל עניין בשינוי אמיתי. נוח להם בנעלי הבית הישנות. והם מקווים שהקיץ הזה לא היה אלא הפרעה קלה למהלך החיים הרגיל, סטיית תקן, גיהוק קטן.
מי בעד חיסול המחאה? ראשית, הפוליטיקה הישראלית איננה מעוניינת בשינוי. זה טבע הפוליטיקה. חוקיה ידועים, ציניים, לא פעם מושחתים. לפוליטיקה הישראלית יש רק מה להפסיד מערעור הסדר ומאובדן השליטה. רוב הפוליטיקאים מכל המפלגות הדירו את רגליהם מאתרי המחאה. בקיץ 2011 הם הפסידו קצת מכבודם, לא מעט מסמכותם. הם בוודאי יעשו כמיטב יכולתם כדי להחזיר את הסדר הישן, שבו הם אדוני הארץ.
מי בעד חיסול המחאה? הממשלה בוודאי לא התלהבה מהמחאה של קיץ 2011. זה ברור. אף ממשלה לא שמחה לקבל במשמרת שלה הפגנות ענק בעד "צדק חברתי". בטח לא ממשלה של בנימין נתניהו, שמאמין בכל לבו, ובעקביות ראויה לציון, בכוחות השוק החופשי. אני יכול להעיד שראש הממשלה לא הפך את עורו ולא שינה את עמדותיו. נתניהו הוא אידיאולוג נחוש. תחליטו אתם אם זה טוב או רע. בכל מקרה, ברור שראש הממשלה יעשה כמיטב יכולתו לבלום כל שינוי אמיתי.
גם הבירוקרטיה בוודאי לא אוהבת מחאה. לא רק נערי האוצר, שומרי הקופה, פוחדים ממחאה. כל פקיד שניתנה לו שררה ושהתרגל להתעמר בנתינים הצייתנים, שואל בשביל מה הוא צריך את המחאה הזו שמעניקה כוח חדש לאזרחים חצופים?
מי בעד חיסול המחאה? אוכלוסיות ומגזרים שיש להם מה להפסיד - המתנחלים שסידרו לעצמם נתחים גדולים מהתקציבים הלאומיים על חשבון הרוב הישראלי והחרדים שזכו במשך שנים ארוכות להטבות מפליגות. מה יועיל שינוי למתנחלים או לחרדים? גם הם יעשו כמיטב יכולתם לכדי למוסס את התקווה לשינוי.
לתאגידים הגדולים יש אינטרס מובהק בשיפור מצבו של מעמד הביניים. כוח קנייה גדול יותר, מסים נמוכים יותר, יהפכו את מעמד הביניים לצרכן טוב יותר. ובכל זאת, חלק מהטייקונים לא מתלהבים מהמחאה מרגע שהם עצמם הפכו לכתובת של הזעם הציבורי. האם הטייקונים יראו כאן איום או הזדמנות? בינתיים נראה שהפחד מנצח.
מאות אלפי הישראלים שיצאו לרחובות חוללו כאן סופת קיץ אמיתית, כמעט הוריקן, אבל כפי שראינו לאחרונה בחוף המזרחי של ארצות הברית, יש הוריקנים שעושים הרבה רעש ומהומה ולא משנים את הנוף.
כדי לשנות את המשוואה ולעשות תיקון אמיתי דרוש שינוי ערכי ותרבותי. אנחנו צריכים לחזור לערכים בסיסיים וצודקים שהנחו את אבות הציונות ומייסדי המדינה. לעודד את דת העבודה. לתת העדפות ברורות למי שעובדים למחייתם. להעניק חינוך מצוין, מותאם לאתגרי המאה ה-21, לכל הילדים. זה אומר בין השאר תגמול ראוי למורים ומחנכים.
לטפח את ההשכלה הגבוהה, המדע והטכנולוגיה, התעשייה והתרבות. להבטיח רפואה ובריאות טובים לכל אזרח, גם באמצעות שכר מכובד לרופאים. ליצור שוויון הזדמנויות ולצמצם את הפערים. לעודד תחרות בלי חזירות. לחיות בהוגנות ובהגינות.
זה לא יקרה ביום אחד, ואפילו לא בקיץ אחד של זבנג וגמרנו. אולי צריך לשאול תחילה בידי מי אנחנו מפקידים את המפתחות לעתידנו. האם אלה אנשי חזון ומעש או עסקנים ציניים? אם המחאה עוררה את השאלה הזו, ותהיה לה השפעה על איכות ההנהגה, זו תהיה התחלה לא רעה. המחאה של קיץ 2011 הפיחה תקווה חדשה שיש לנו עוד סיכוי לעשות את מדינת ישראל מדינה לתפארת. עוד לא אבדה תקוותנו.
לכתבה באנגלית לחץ כאן
