ראיון "כלכליסט" - עו"ד גד טיכו: "אין שום דבר קדוש במוסד הבוררות"
"האיש למבצעים מיוחדים" של משרד כספי ושות' מתוסכל מהמעמד המוחלט שניתן לפסקי בוררות בארץ. לאחר שלא הצליח לפסול את פסקי הבוררות בתיקי צ'רלטון־ההתאחדות לכדורגל ואקירוב־הילטון במהלך הקיץ, הוא תוקף את המערכת: "גם אם מתגלה ניגוד עניינים, כמעט בלתי אפשרי לבטל פסק בורר"
"כשאתה משרד עורכי דין גדול אתה לא זכאי לייצג בניגוד עניינים. המשק קטן ויש לך 5-6 משפחות במשק שאם אתה מייצג אחת מהן אתה לא יכול לייצג את השנייה", אומר עו"ד גד טיכו ביחס לדחיית טענתו ביולי האחרון לניגוד עניינים של הבורר עו"ד רלי לשם בבוררות בין החברות אלרוב שבשליטת אפרד
טיכו, מנהל מחלקת הליטיגציה במשרד כספי ושות', החל לייצג את אלרוב בראשית 2009 כשלשם חייב את החברה לשלם להילטון 20 מיליון דולר בפסק בוררות שנתן בסכסוך ארוך שנים בין החברות על רקע ניהול מלון מצודת דוד בירושלים. כחודש לאחר ההחלטה הגיש טיכו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לביטול פסק הבוררות בשל ניגוד עניינים של לשם. זאת בטענה שבזמן הבוררות שותף אחר במשרדו טיפל בשעבודים שנרשמו על נכסי חברות הקשורות לרשת הילטון.
הטקטיקה שנקט טיכו - ושלא הגשימה את מטרתה - היא למעשה האמצעי היחיד שניתן בידי צדדים בבוררות המסרבים לקבל את החלטת הבורר. זאת שכן בניגוד לערכאות משפטיות אחרות, פסק בוררות לא היה ניתן לערעור עד לסוף 2008. בחוק נקבעו עילות מצומצמות לביטול פסק הבוררות, העוסקות בעיקר בחוסר סמכות הבורר, עילה כללית של "תקנת הציבור" הרלבנטית למשל בהסכמי עולם תחתון וכן טענת ניגוד עניינים. על כן, מנסים יותר ויותר עורכי דין להשתמש בעילות אלה כדי לבטל את פסקי בוררות שהרעו עם לקוחותיהם.
"אם אשתי מייצגת בתיק אגלה לצדדים"
לתודעת הציבור הגיע טיכו לראשונה ב־2006 כשייצג את כלל פיננסים בתיק הבוררות המפורסם נגד סוחר המעו"ף אלי ארוך, אצל שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב מליץ המנוח. הקרב המשפטי הקשה שניהל טיכו נגד פסק הבוררות הסתיים בפשרה כספית, שבמסגרתה שילמה כלל פיננסים לארוך 5.7 מיליון שקל.
את ההצלחה הזו ניסה טיכו לשכפל בבוררויות של אלרוב־הילטון ושל חברת צ'רלטון מול ההתאחדות לכדורגל. ביוני 2010 קבעה הבוררת השופטת בדימוס גבריאלה דה־ליאו כי צ'רלטון תשלם להתאחדות כ־100 מיליון שקל (35 מיליון על כל שנה למשך שלוש שנים) בגין רכישת זכויות שידור של ליגת־העל בכדורגל.
בבקשה לביטול פסק הבוררות שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב באוגוסט 2010 טען טיכו, שייצג את צ'רלטון, לניגוד עניינים של הבוררת דה־ליאו, אשתו של פרופ' יובל לוי, שייצג את יו"ר הבקרה התקציבית של ההתאחדות דאז רו"ח יאיר רבינוביץ'. בנוסף, הוא טען שדה־ליאו נפגעה מחיים רמון ששימש כיועץ בכיר לצ'רלטון ושחתם על תלונה נגדה כשופטת כשכיהן כשר המשפטים ב־2006.
בנוסף, בפברואר הגישה צ'רלטון תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין נגד פרקליט ההתאחדות עו"ד ברוך כצמן, שלטענתה הציג אותה כחברה "עבריינית, הנוקטת אמצעים פסולים". בחודש שעבר דחה בית המשפט את טענותיו של טיכו ואישר את פסק הבוררות.
כאמור, זמן קצר קודם לכן, בחודש יולי, דחתה שופטת בית המשפט המחוזי תל אביב מיכל אגמון־גונן את טענותיו של טיכו בנוגע לניגוד עניינים של הבורר עו"ד רלי לשם בבוררות הילטון־אלרוב וקיבלה את פסק הבוררות. בהחלטתה תקפה השופטת את טענתו של טיכו על רקע תופעת עורכי הדין ממשרדים גדולים העוסקים בבוררות. טיכו הודיע כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בימים הקרובים.
"משמעותה המעשית של הטענה (לניגוד עניינים של עו"ד לשם - מ"ש) היא כי עורכי דין מסחריים בכירים במשרדי עורכי הדין הגדולים, דוגמת עו"ד לשם, לא יוכלו לשמש כבוררים בסכסוכים עסקיים בין הגופים העסקיים המרכזיים במשק", כתבה אגמון־גונן. "במשרדים הגדולים במדינה קטנה כמו שלנו, כשמדובר במספר יחסית קטן של משרדים שמטפלים ברבות מהקבוצות הגדולות במשק - אם נביא לפסילות בשל כל אינטרס כספי, ולו שולי, נצמצם מאוד את מספר הבוררים".
הקביעה של השופטת אגמון־גונן הגיונית: זו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם.
"לא יעלה על הדעת שאם אני בורר אני לא אבדוק אם הצדדים או עדים קשורים לעורכי דין אחרים במשרד", אומר טיכו בחוסר הסכמה. "אני אישית יושב כבורר, ובודק אם עו"ד במשרד או אשתי, שגם היא עורכת דין, מייצגים צד. בודאי שאגלה את זה לצדדים. לגבי משרד מיתר (המשרד שבו לשם שותף - מ"ש) אני לחלוטין לא מסכים. כללי האתיקה לא מבחינים בין משרד של 20 עורכי דין ל־100, זאת פורמליות. כשאתה גדול אתה לא זכאי לייצג בניגוד עניינים".
"מאמינים למערכת המשפט ולא לבוררים"
טיכו, שבמסדרונות בית המשפט מכונה האיש של כספי למבצעים מיוחדים, טוען כי למרות הרושם שנוצר שלפיו עורכי דין ממהרים לנסות לפסול בוררים, נדיר שטענותיו לניגוד עניינים של הבורר מתקבלות בבתי המשפט. "מתוך 120 בקשות לביטול פסקי בורר שהוגשו בבתי משפט מתחילת 2010 רק 6% התקבלו. מה שמעניין הוא שאף אחד מאלה שנפסלו לא היה בשל טענות ניגוד עניינים, אלא כולם בשל פגם בהסכם הבוררות וחוסר סמכות", הוא אומר.
לטענתו, דווקא הניסיון לשמור על פסקי הבוררות כמוחלטים הוא שפוגע בשימוש בכלי הבוררות. "גם אם מתגלה ניגוד עניינים כמעט בלתי אפשרי לבטל פסק בורר, וזה עלול לגרום לאנשים להימנע מללכת לבוררות", טוען טיכו.
מה הבעיה בהליך לטעמך?
"אלרוב וצ'רלטון רוצים שמישהו אובייקטיבי יסתכל על זה, ולא מישהו שעל פניו הוא בעייתי. התוצאה היא שבסופו של דבר אנשים לא מגיעים לבוררויות. ההערכה היא שישנם אלף בוררויות בשנה. בוררויות עסקיות־מסחריות יש כמה מאות, עד 1,000. וצריך לשאול למה יש כל כך מעט, במיוחד כשמערכת המשפט מאוד עמוסה ולא יכולה לתת פתרונות בזמן אמת".
לפי הדו"ח האחרון של הנהלת בתי המשפט, מתוך 427 אלף תיקים שהיו פעילים בסוף יוני רק כ־35 אלף היו מתאימים לבוררות. "בוררות זה בעצם רפואה פרטית", מדמה טיכו. "למה הרפואה הפרטית פורחת? כי הרפואה הציבורית קורסת. היית מצפה שאם נפתחים מדי שנה מאות אלפי תיקים אז ילכו יותר לבוררות. אין ספק שמדובר במספר זעום. והשאלה היא למה בעצם?".
למה לדעתך?
"יש כל מיני תשובות אפשריות. בניגוד לרפואה הפרטית כאן יש אינטרס של שני צדדים. אולי ניתן לתרץ חלק מהסירובים בכך שברגע שצד אחד מעוניין בבוררות, הצד השני מחליט להתנגד. זה בטוח לא עניין של כסף. העלות הממוצעת של ניהול תיק בוררות היא 90 אלף שקל לפי תחשיב של 300 דולר לשעה ו־100 שעות בוררות. בדרך כלל עלות אגרת בית המשפט גבוהה או דומה לעלות הבורר".
"הסיבה היחידה והעיקרית היא אמון - מאמינים למערכת המשפט ולא לבוררים", ממשיך טיכו. "השופטים צריכים לקחת בחשבון שבמקרים המתאימים לא צריך להסס לבטל פסק בורר בגלל ניגוד עניינים. אם בקשה או שתיים מתוך 100 בקשות לפסילת פסק בורר יאושרו ויבטלו אותם, זה יחזק את האמון של הציבור במערכת. כי מערכת שאינה טועה - קשה לתת בה אמון.
