מה בין שלטון לשיגעון?

מועמר קדאפי הוא מהמנהיגים ששברו שיא בהתנהגות חריגה. הוא גם אחד המנהיגים מאריכי הימים ביותר. משך ישיבתו על כס השלטון בלוב ארוך לפחות כמו המוניטין של חוסר השפיות שלו. גם עריצים רבים אחרים, כמו היטלר, סטאלין וסדאם חוסיין זכורים כחולי נפש, ובה בעת כבעלי כושר הישרדות מדהים בצמרת. צירוף מקרים?

על דוד המלך מסופר במקרא שהתחזה למשוגע כדי להיחלץ מציפורניו של אכיש מלך גת. על פי חז"ל, היו לאכיש אשה ובת ששתיהן היו משוגעות, ולכן, אף על פי שהיה לאכיש חשבון ארוך עם דוד על חיסול גיבורו גלית, הוא העדיף לגרשו מעל פניו באמירה האלמותית: "החסר משוגעים אנוכי".

אז מה בין שיגעון לשלטון? לכאורה, כדי לתפוס את השלטון, לאחוז בו ולעמוד באתגריו נחוצות יציבות, פיקחות ופיכחות. יש המרחיקים לכת ומגדירים גאונות, כריזמה וראיית הנולד כשיאיה של הצלילות השפויה. אבל יש גם החושבים ההפך, ומאמינים שדווקא בחוסר השפיות טמונים זרעי הגאונות, הכריזמה והכישרון למנהיגות בעלת ממדים היסטוריים.

אל האחרונים מצטרף כעת הפסיכיאטר הבכיר נאסיר גיימי (nassirghaemi.com) שלפני כמה שבועות פרסם ספר חדש שמסביר מדוע דווקא אי־שפיות היא מרכיב חיוני למנהיגות טובה, בעיקר בשעת משבר. הקשר בין טירוף להצטיינות במבחני ההיסטוריה אינו מובן מאליו, ולכן מרתק לראות את גיימי מראה איך תנודות בין מצבי רוח קיצוניים הן שנקשרות בריאליזם, אישיות מחושלת ויצירתיות, שקשה למצוא בקרב האנשים המיושבים בדעתם. רגעי הגדולה המזהירים ביותר של מנהיגות, הוא מראה, מתאפשרים בזכות מחלות נפש.

הספר "First Rate Madness" ("טירוף ממדרגה ראשונה") משלב בין ניסיונו המקצועי הרב של גיימי, שמגיע לא רק ממעבדות מחקר אלא גם מעבודתו כמנהל מחלקות בריאות הנפש בבתי חולים אוניברסיטאיים גדולים, לבין חקירה וניתוח היסטוריים שלא מוותרים על אף ארכיון ואף מסמך, ולעתים קרובות צוללים לתיקים רפואיים היסטוריים ועורכים דיאגנוזות לממצאים של רופאי נפש מעשורים ומאות עברו.

מועמר קדאפי צילום: mct

פרק אחר פרק, גיימי מלמד שגיבורים מלב הקונצנזוס, ממהטמה גנדי ועד מרטין לותר קינג, מווינסטון צ'רצ'יל ועד ג'ון פ' קנדי, סבלו מנפש מעורערת. קנדי טופל בתרופות רבות, ובעיותיו הבריאותיות, וגם הנפשיות, הוסתרו מעין הציבור. לינקולן, גנדי וצ'רצ'יל היו אובדניים, וניסו לשלוח יד בנפשם לפחות פעם אחת, ולעתים יותר מאחת. לינקולן עבר טיפולים נפשיים מהסוג שהיה מקובל בשעתו - מקלחות קרות, הקזת דם ובליעת גלולות כספית. ואצל גנדי גיימי נאלץ להיאבק בחומות פרטיות שמשפחתו הציבה, ולנתח את אישיותו ואת הדיכאון ההרסני שממנו סבל רק על סמך מידע היסטורי גלוי ועל סמך ניתוח מחלת הנפש של בנו, הארילל.

אצל מנהיגים מצטיינים אחרים תועדו תנודות חדות במצב הרוח וגם שימוש בתרופות פסיכיאטריות חזקות, ובמינונים גבוהים.

לעומתם, הוא מראה איך נוויל צ'מברלין, ראש הממשלה הבריטי הכושל שנתן את צ'כוסלובקיה להיטלר, היה יציב בנפשו, וחלש כמנהיג. גם ג'ורג' בוש וברק אובמה זוכים מהפרופסור לשבחים על שפיותם, אך לביקורת על תפקודם הפוליטי. גם בקרב גנרלים ממלחמת האזרחים באמריקה ובקרב מנהיגים עסקיים מהמאה ה־20 יש דוגמאות מעניינות למטורפים שהצליחו ושפויים שכשלו.

לא ברור אם גיימי ממליץ לחפש את המנהיג הישראלי הבא בגהה, ואם הוא אומר שרק שם יימצאו מי שמטורפים דיים לזהות איומים והזדמנויות ולפעול לפיהם. גם קשה להגיע למסקנה חדשה לגבי מחלות נפש, אם כי הספר נותן הזדמנות לחשוב עליהן באור אחר מהמקובל. אבל לבטח מי שיראה את התמונה הברורה שגיימי מצייר לא יבוז למנהיג מטורלל כמו קדאפי, אלא יראה מה באמת אפשר ללמוד ממנו.