סוד האותיות הקטנות
הבשורה האמיתית של המלצות ועדת הריכוזיות היא דווקא באותם סעיפים קטנים ונסתרים המשנים את מאזן הכוחות בין בעלי השליטה לבעלי מניות המיעוט. לבשורה זו נלווה גם רווח כספי לא קטן לציבור
נוחי דנקנר ימכור את כלל ביטוח, יצחק תשובה ימכור את הפניקס, ומי שיש בבעלותו בנק לא יוכל להיות גם בעלים של חברת ביטוח. איך כל זה אמור להביא להגברת התחרותיות במשק ולהשפיע על הכיס של כל אחד מאיתנו? את זה שואלים רבים - חלקם בנאיביות גמורה וחלקם בציניות מהולה באינטרסים אישיים, המנסים לטאטא את מסקנות הוועדה. אלה שקצת יותר בקיאים בחומר יוסיפו טיעונים מנומקים: הנה רק לפני רגע הסבירו לנו שעליית מחיר הקוטג' נעוצה בעובדה שתנובה נמכרה לקרן אייפקס, ושהתייקרות עמלות קרנות הפנסיה לא היתה מתרחשת אלמלא אילצו את הבנקים להיפרד מהן.
אז מי יכול להבטיח לנו כעת שהתסריטים האלה לא יחזרו על עצמם בכל הנוגע להמלצות ועדת הריכוזיות? קרוב לוודאי שבשבועות הקרובים, אותם גורמים שיהיו מעוניינים להחליש את כוחה של הוועדה והמלצותיה, ישמיעו לא מעט את הטיעונים האלה עד פרסום הדו"ח הסופי. הסכנה הטמונה בטיעונים האלה היא שהם קליטים מאוד, משכנעים מאוד ושכל אחד מאיתנו חווה אותם בכיסו. אלא שהם חוטאים לאמת. בניגוד למכירת תנובה והוצאת קופות הגמל וקרנות הפנסיה מהבנקים, המלצות ועדת הריכוזיות השאירו הרבה פחות קצוות פתוחים.
מכירת נכסים אינה המהות
מכירת נכסים היא אמנם דרך טובה לארוז את המלצות הוועדה לכותרות בעיתונים, אבל היא אינה המהות. העובדה שתשובה יצטרך להיפרד מהפניקס ודנקנר מכלל ביטוח, קרוב לוודאי, הרבה פחות מטרידה את שניהם מגזירות אחרות שעליהן ממליצים חברי ועדת הריכוזיות. בין הגזירות האלה, מגבלת לווה בודד שתחול לא רק על הבנקים אלא גם על גופים מוסדיים, אישור עסקאות מהותיות ותגמול בכירים, שיחויבו מעתה ברוב של בעלי המניות מקרב המיעוט.
אולם אלה רק שתי דוגמאות מתוך רשימה ארוכה של המלצות שעשויות להקשות באופן דרמטי על שגרת יומם של בעלי השליטה בתאגידי הענק במשק. הרשימה של המגבלות עוד ארוכה. הבעיה של רשימה זו היא שהיא מורכבת מסעיפים לא ממש קליטים כמו "חברות פער", "עלויות לצורכי מס", "פעילות כפולה" ו"קבוצת לווים". העניין הוא ששם בדיוק מתחבאת המהפכה האמיתית של המלצות ועדת הריכוזיות.
מה רומזות האותיות הקטנות
חיים שני, מנכ"ל האוצר ויו"ר ועדת הריכוזיות המגבלות מחמירות למדי ומחלישות את הכוח שיש כיום לבעלי השליטה בקבוצות הגדולות במשק. הן אינן עושות זאת באופן שרירותי, אלא נוגעות בדיוק באותם מקומות שבהם יש פוטנציאל לנצל את הכוח לרעה. ההמלצות הסופיות של הוועדה, כמו טיוטת ההמלצות, קרוב לוודאי שלא יציינו דוגמאות ספציפיות או שמות. למרות זאת, נראה שאם ההמלצות האלה היו מיושמות לפני שנתיים־שלוש, חלק מהעסקאות השערורייתיות, שבעקבותיהן הפסיד הציבור את כספו - לא היו עוברות. אותו הדין חל גם על כמה מהסכמי השכר המנופחים למנהלים כושלים.
חלק מחברי ועדת הריכוזיות מכירים מקרוב את כללי המשחק בשוק ההון ואת דפוסי ההתנהלות של בעלי השליטה. הם ידעו לזהות היטב את נקודות התורפה, ואם לשפוט על סמך המגבלות והאיסורים שהוטלו על בעלי השליטה - הרי שכל אלה מרמזים על כך שיש לנו הרבה סיבות לדאגה. צוות הרגולטורים שגיבש את ההמלצות לא היה מטיל כל כך הרבה מגבלות על בעלי השליטה, אלמלא היה חושב שהם אכן רומסים את הזכויות של ציבור בעלי מניות המיעוט.
זה עולה לנו
עדיין לא ברור איך כל זה קשור לתחרות במשק ולכיסו של הצרכן הישראלי, וכאן בדיוק טמונה הבעיה: חוסר היכולת של הציבור הרחב לראות את הקשר בין כל אותם מושגים פיננסיים חשבונאיים לבין הכיס שלו, הוא זה שמאפשר לבעלי השליטה לנצל את כוחם על חשבון ציבור בעלי מניות המיעוט. הם
עושים זאת באמצעות היכולת למנף, לשרשר, לפצל, להנפיק, להלוות וללוות בצורות שונות ומגוונות.
לציבור יש נטייה להאיר בזרקורים את מה שכבר גלוי, כמו הבונוסים ותנאי השכר המפנקים. אולם הציבור מתקשה יותר לראות את הכסף הגדול שמושכים בעלי השליטה מעסקאות בעלי עניין מתוחכמות. ועדת הריכוזיות מעוניינת לנקות עד כמה שניתן את השוק מכל התופעות האלה. בסופו של יום הן כולן באות על חשבון כספו של הציבור.
