סיכום השנה: המלצות טרכטנברג הן הזדמנות לשינוי
דווקא ערב ראש שנת תשע"ב, כשהעולם גולש להאטה כלכלית והבורסה צונחת, לציבור הישראלי יש תקווה להיאחז בה; ואילו הפוליטיקאים וראשי המשק צריכים להבין: הסעודה הסתיימה
זו היתה שנה שהתחילה סביב מלחמות הגז של ועדת ששינסקי ועם משק צומח ובורסה גואה, ומסתיימת בהמלצות ועדת טרכטנברג לשינוי כלכלי־חברתי, ועם משק שנכנס להאטה עולמית ובורסה צונחת. שינוי הכיוון מגלם בתוכו תקווה לשינוי חיובי מאוד, לא רק פחד מהלא נודע.
בנימין נתניהו,
זה הזמן לשנות. גם אם המלצות טרכטנברג יסתיימו בהסטה של חצי מעלה בסדרי העדיפויות, הרי שבעוד 30 שנה, כשהילדים שלנו יהיו בגילנו, ההסטה הזו כבר יכולה להיות משמעותית מאוד. זה יכול להיות ההבדל בין 60 תלמידים בכיתה ל־30 תלמידים בכיתה. זה יכול להיות ההבדל בין חיים בכבוד לאחר גיל הפרישה לבין חיי תלות מוחלטים בביטוח הלאומי. זה יכול להיות ההבדל בין מעמד ביניים מצומק ומפרפר לחברה מרובדת וסולידרית שפועלת יחד להצלחת המשק ולרווחת תושביו.
עם התקווה הזו לשינוי יכול הציבור הישראלי - זה שיצא לרחובות תל אביב וירושלים וקריית שמונה ובאר שבע, וזה שצפה בהיסטוריה מתרחשת לנגד עיניו על גבי מרקע הטלוויזיה - להתחיל את השנה החדשה. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
* * *
7.8 מיליון איש מונה האוכלוסייה בישראל ערב ראש השנה תשע"ב. 400 אלף מתוכם, שהם קצת יותר מ־5% מאוכלוסיית המדינה, השתתפו בשיאו של גל המחאה החברתית בקיץ האחרון. ה־5% האלה, באופן ישיר או עקיף, אחראים לכך שוועדת טרכטנברג המליצה אתמול (ב') על תוכנית לשינוי חברתי־כלכלי בהיקף של 60 מיליארד שקל במשך חמש שנים. 5% השיגו 60 מיליארד. דמיינו מה היו יכולים להשיג 10% מהאוכלוסייה.
40% מאוכלוסיית ישראל מתגוררים באזור המרכז. 17% מתגוררים במחוז תל אביב. אם בוחנים את האוכלוסייה היהודית בלבד, המספרים האלה מתנפחים: 28% מהיהודים גרים באזור המרכז, 20.7% מהיהודים במחוז תל אביב. 60% מבני המגזר הערבי מתגוררים באזור הצפון. במחוז הדרום נמצאים כ־13% מהאוכלוסייה הערבית.
המספרים האלה לא משקפים רק את השנה החולפת, כמובן. מגמת ההגירה החיובית למחוז המרכז נמשכת זה יותר מעשור. במהלך שנת 2010 נוספו לאזור המרכז 9,900 איש נטו. את ירושלים לבדה עזבו בשנה החולפת 7,300 איש. ירושלים הובילה השנה את טבלת הערים הננטשות, וזו לא הפעם הראשונה.
59% קפצה הצפיפות הממוצעת בישראל בתוך 21 שנה. בשנת 2010 הצפיפות בישראל היתה 334 נפשות לקמ"ר. באזור המרכז המצב גרוע עוד יותר. המרכז ממש עולה על גדותיו. מבין הערים הגדולות, שלא במפתיע, תל אביב היא הצפופה ביותר - 7,803 נפש לקמ"ר. אחריה ירושלים עם 6,296 נפש לקמ"ר. הצפיפות היא לא נחלת הערים הגדולות בלבד. בשנת 1989, רגע לפני גל העלייה הגדול מברית המועצות, היתה צפיפות האוכלוסייה בישראל 209 נפשות לקמ"ר בממוצע ארצי (ללא אזור יהודה ושומרון).
10.4% עלו מחירי הדירות בשנה החולפת נכון לאוגוסט האחרון, לפי נתוני השמאי הממשלתי. בהתאם לקפיצה בצפיפות קפצו גם מחירי הדירות, ואיתם מחירי השכירות. המגמות הדמוגרפיות לא משקרות. הן־הן הנתונים האמיתיים, לא מספרי התחלות הבנייה והקרקעות המשווקות שמשרדי הממשלה מתהדרים בהם.
הנהירה של תושבי ישראל לאזור המרכז, וביתר שאת לתל אביב, מספרת את הסיפור העגום ביותר של הכלכלה והחברה הישראלית. את סיפור היעדר התעסוקה, חיי הפנאי וההזדמנויות מעבר לגבולות ערי המרכז. בעוד עשור או שניים, אם המגמות האלה יימשכו, מדינת תל אביב תהפוך למדינת גדרה־חדרה.
27 ממדינות ה־OECD (מתוך 34) נמצאות מעל ישראל במדד ההוצאה לבריאות כאחוז מהתוצר. ההוצאה לבריאות לנפש בישראל דומה לזו בצ'כיה ובסלובקיה - 2,092 דולר בשנה (במונחי כוח קנייה).
1 מתוך כל שישה אנשים באוכלוסייה הכללית בישראל נזקק לשירותי רווחה מהמדינה. 1 מתוך כל ארבעה אנשים בקרב המגזר הערבי נזקק לשירותי רווחה מהמדינה. 1 מתוך כל שני אנשים מהעדה האתיופית נזקק לשירותי רווחה. 1 מתוך כל שלושה אנשים בני 65 ומעלה נזקק לשירותי רווחה. 1 מתוך כל שני אנשים בני 75 ומעלה נזקק לשירותי רווחה.
31% הוא הפער בין ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך העל־תיכוני והגבוה בישראל לבין ממוצע ה־OECD. בחינוך הקדם־יסודי, כלומר החינוך לגיל הרך, ההוצאה לתלמיד בישראל נמוכה ב־36% מממוצע ה־OECD. ועדת טרכטנברג ממליצה להחיל את חוק חינוך חינם מגיל 3. כאילו שהילדים נולדים מיד בגיל 3.
138,249 תלמידים ואברכים למדו בשנת הלימודים האחרונה בישיבות וכוללים שמקבלים תקציבים מהמדינה. זוהי עלייה של 28% לעומת מספרם בשנת הלימודים 1997–1998. 60% מהם היו אברכים בכוללים ו־29% בישיבות גבוהות שמיועדות לתלמידים רווקים.
המספרים לקוחים מתוך השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס ל־2011
