בסוף זה תלוי בעופר עיני
אם יו"ר ההסתדרות ירצה הוא יציל את מדינת ישראל מנשיאת ארגון תחבורתי עייף, כושל ועתיר תקציבים על גבם של הנוסעים
ערב חג הפסח האחרון זרק שר התחבורה ישראל כץ פצצה, ואיים לסגור את רכבת ישראל לאלתר. הסיבה: שורת מופעי בטיחות מבישים, ששיאם בשריפת קרונות בסוף 2010 ובתאונה חזיתית באפריל האחרון. בין לבין הוועד השבית את פעולת הרכבת כמה פעמים, וגרם לעשרות חיילים ואזרחים לתהות כיצד הם מגיעים
בחינת כלל השינויים מצביעה על שלושה מאפיינים עיקריים: הראשון הוא שהידיים מאחורי הרה־ארגון הם אולי ידי צפריר, אבל הקול הוא קולו של יוגב. הרי מי כמוהו, בוגר אגף התקציבים באוצר ואחד מאדריכלי תוכנית רישות ישראל במסילות ("נתיבי ישראל"), מכיר את הרכבת יותר טוב? בוודאי לא צפריר, שנכנס לתפקידו רק לפני שבועות אחדים. מאפיין שני הוא שמטה החברה אולי יגדל, אבל מצבת כוח האדם תישאר פחות או יותר קבועה. נעים לגלות שאפשר לעשות שינוי בלי לשריין עבודות למקורבים. המאפיין השלישי הוא שעבודת הרכבת השוטפת לא תיפגע, ולמעשה רוב העובדים בדרגים הזוטרים בשטח יישארו בתפקידם.
השאלה היא מאין יש לשר התחבורה ולהנהלת הרכבת האמונה שהפעם הוועד ייתן לזה לעבור בשקט? הרי הוועד הנוכחי, בהנהגת אדרעי, כבר נפנף את צו בית הדין לעבודה, שאסר עליו לבצע עיצומים ואף נתן לשר התחבורה שלו לחכות יום שלם על רציף מיותם.
כמו בסיבוב הקודם, גם כאן מגיע מבחנו הגדול של עופר עיני. אם ירצה, יציל את מדינת ישראל מנשיאת ארגון תחבורתי עייף, כושל ועתיר תקציבים על גבם של הנוסעים. אם לאו, יתעקש להפגין כוחו ולא יאשר שום שינוי מבלי שתהיה לו יד בכך.
