"במכללות לומדים גם אנשים נטולי כישורי לימוד בסיסיים"
הנשיא המכהן של המכללה האקדמית תל־אביב־יפו בטוח שהפתיחה הפראית של מכללות בשנים האחרונות גרמה לזילות התואר האקדמי: "אי אפשר לשמור על הרמה כשבסוף יש 50% נכשלים"
"במסמכים הרשמיים של המועצה להשכלה גבוהה מכללה מוגדרת כמוסד שאינו אוניברסיטה. אבל מה זה אומר? הרי גם בתי בושת עונים על ההגדרה הזו. בסופו של דבר, אי אפשר להגדיר מגזר שלם בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה אך ורק על דרך השלילה. המסר שמועבר בצורה הזו הוא יחיד: 'אל תהיה כזה, אל תהיה כזה'. אולם מוסד לא יכול לפעול על פי מה שהוא לא. בצורה כזו אי אפשר לקדם אקדמיה. זה עניין שבמועצה להשכלה גבוהה לדורותיה לא מצליחים להבין. לא תפסו את החשיבות הטמונה באמירה חיובית המגדירה מה המכללות כן אמורות לעשות, וכתוצאה מכך המכללות החלו להגדיר בעצמן מהן, כי אף אחד לא טרח לומר להן כיצד לנהוג אחרת".
- כך השתנתה מפת האקדמיה הישראלית - לצפייה לחצו כאן
דברים אלה, שעליהם חתום פרופ' נחמיה פרידנלד, שמתחיל בימים אלה קדנציה שנייה כנשיא המכללה האקדמית תל־אביב יפו, מדגימים את הנעשה בעולם המכללות בישראל. ב־20 השנה האחרונות זינק מספרם של המוסדות האקדמיים הללו באופן משמעותי, וכיום פועלות כ־30 מכללות המעניקות תואר אקדמי אשר אינו תואר בהוראה.
בשנת הלימודים הנוכחית לומדים במכללות יותר סטודנטים לתואר ראשון מאשר באוניברסיטאות, ואפילו בפער ניכר. כך, בעוד שבאוניברסיטאות יש השנה כמעט 75,000 סטודנטים לתואר ראשון, במכללות עומד מספרם על יותר מ־90,000.
פרידלנד, פסיכולוג חברתי בהכשרתו, היה בעבר חבר בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), כך שנדמה כי אין הולם ממנו למתוח ביקורת על תפיסת המכללות בישראל. ואת חצי הביקורת שלו הוא יורה לכיוונים שונים - התנהלות המועצה להשכלה גבוהה, ניהול המכללות, הידרדרות רמת הסטודנטים וזילות התארים. למעשה, בתור מי שהיה שם כשמהפכת המכללות יצאה לדרך בסוף המאה הקודמת, ייתכן שכמה מחצי הביקורות יכולים להיות מופנים כלפיו.
"בשנות התשעים בעקבות גלי העלייה מממדינות חבר העמים, היינו צריכים להגדיל מהר את היצע המקומות ללימודים אקדמיים", נזכר פרידלנד. "השאלה הגדולה היתה כיצד להגדיל את ההיצע בלי להגדיל את העלויות, ואחת התשובות היתה פיתוח מודל של חלוקת עבודה. על פי המודל הזה, האוניברסיטאות אמורות היו להיות מוסדות מחקר בלבד שבהם יושם דגש על תארים מתקדמים, כשהמשימה של תואר ראשון תושג בהדרגה על ידי המכללות. המכללות אמורות היו להזין את האוניברסיטאות בבוגרי תואר ראשון איכותיים. הבעיה היא שכל זה לא קרה. חלוקת העבודה הזו השתבשה, והתוצאה היא שכולם רוצים לעשות הכל: מכללות רוצות להיכנס למחקר, יש מכללות שרוצות להיות אוניברסיטה, ומכללה אחת (המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון - ל"ב) כבר הכריזה על עצמה כאוניברסיטה".
אז מה מנע את יישומו של מודל חלוקת העבודה?
"מספר התלמידים לתואר ראשון באוניברסיטאות לא ירד, בעיקר כיוון שמודל התקצוב הישראלי לא הותאם לתפיסה הזו. כך, לאוניברסיטאות עדיין היה כדאי להמשיך ולהחזיק מאסות גדולות של תלמידים לתואר ראשון, ולא לוותר עליהם לטובת המכללות.
"הסטטיסטיקה בשנים האחרונות מראה כי שיעור תלמידי התואר הראשון הלומדים במכללות דווקא גדל והולך. הנתונים נכונים, אבל זה נבע, לדעתי, רק מגידול אבסולוטי של כלל תלמידי התואר הראשון. אם מסתכלים במונחים של איכות, הרי שיותר מדי מכללות נאבקות על סטודנטים איכותיים, ויותר מדי מכללות לא מקבלות אותם".
לעורר את המוטיבציה
התוכנית המקורית של המדינה והמל"ג היתה להקים ארבע מכללות שיספקו מענה ראשון לצורך במוסדות חדשים להשכלה גבוהה. כיום פועלות כבר 21 מכללות המתוקצבות על ידי המדינה, וזאת מבלי למנות את המכללות הפרטיות ואת המכללות להוראה. איך קפץ לו המספר פי חמישה? "המכללות הפכו לנושא פוליטי", משיב פרידלנד. "נוצר מצב שבו כל ראש עירייה או מועצה רוצה מכללה בחצר האחורית. המערכת החלה להיענות, וקמו עוד ועוד מוסדות. לטעמי, זה יצר מצב של עודף היצע של השכלה גבוהה".
ההיצע העודף הזה, לדברי פרידלנד, מסמן את ראשיתה של הידרדרות במדרון חלקלק. "כל מוסדות הלימוד האלה צריכים להתקיים איכשהו, וכדי להתקיים צריך סטודנטים. ומה עושים כשאין מספיק סטודנטים? מתחילים לקחת מכל הבא ליד - כולל סטודנטים בלי פסיכומטרי ואפילו בלי בגרות באנגלית ברמה של 4 יחידות. כך נוצר מצב שבו במערכת ההשכלה הגבוהה לומדים גם אנשים נטולי כישורים בסיסים ללימודים אקדמיים. כל מכללה טוענת שהיא מקבלת סטודנטים אבל גם שומרת על הרמה, אבל אי אפשר לשמור על הרמה כשבסוף יש 50% נכשלים. נוצר תהליך של הידרדרות שאותו אנחנו מכחישים ואיננו מודים בו. בשל הדינמיקה הזו, שלא היתה לגמרי מבוקרת, אנחנו נמצאים במצב של עודף השכלה גבוהה. יש לכך השלכות ברורות על רמת הבוגרים. באיזשהו מקום כל זה מוזיל את התואר".
איך זה מתיישב עם העמדה שלפיה כל אזרח בישראל זכאי ליהנות מהשכלה אקדמית?
"להשקפתי, חברה צריכה לתת מענה לכל בעלי הכישורים והמוטיבציה ללימודים. יתרה מזאת, חובה לתת מענה לכל מי שיש לו יכולת, אך בשל הסביבה שבה גדל הוא נטול מוטיבציה. צריכים לעזור לו למצוא אותה. מנגד, החברה מתפלגת ולא לכולם יש כישורים אקדמיים משמעותיים. אי־אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. צריך להבטיח נגישות לכל בעל כישורים".
ומעבר לרמה ההצהרתית, איך אפשר באמת לעשות זאת?
"המענה צריך לבוא לידי ביטוי במערכת משוכללת יותר. חייבים להתחיל לחשוב במונחים של לימודים על־תיכוניים. בחברה מודרנית, במשק מודרני, ובוודאי שבמדינת ישראל תעודת הבגרות אינה מספיקה. אם שואלים אותי, מה שצריך לעשות זה להקים מערכת אקדמית שבה יש שלושה סוגי מוסדות לימוד ולא רק שניים. המוסד הראשון הוא אוניברסיטאות המחקר, ואילו השני הוא מכללות אקדמיות מאוד איכותיות - שיתרכזו בהוראה ולא במחקר. אגב, תוכנית הלימודים לתואר ראשון במכללה כזאת לא צריכה להיות העתק של תואר ראשון באוניברסיטה".
המוסד השלישי שאותו היה מעוניין פרידלנד לראות על מפת האקדמיה הישראלית הוא חידוש: מכללות קהילתיות. "אלו מכללות שבהן תפעל תוכנית לימודים של שנתיים, שתכלול לעתים גם גוון מקצועי. בסיום הלימודים יקבלו הסטודנטים תואר בוגר מכללה קהילתית. השיטה הזו פועלת כבר שנים בארצות הברית. שם לכל מכללה קהילתית שמכבדת את עצמה יש הסדרים ממוסדים עם אוניברסיטאות ומכללות, המאפשרים לסטודנט לעבור אליהן אם הוא מצטיין בלימודיו.
בסופו של דבר, חלקים נרחבים מהאוכלוסייה בישראל זקוקים להשכלה על־תיכונית, אבל לא כל האוכלוסייה היא בעלת כישורים ללימודים אקדמיים ברמה גבוהה. מערכת בעלת שלושה סוגי מוסדות תספק עוד רובד, שבתוכו יהיו אנשים שהמערכת אולי פספסה, או כאלו שגילו את עצמם בשלב מאוחר. אלה יוכלו להתחיל במכללה קהילתית ולהתקדם משם".
מרעננים את השיטות
עוד לפני שיתחוללו מהפכות במערכת ההשכלה הגבוהה, דוגמת זו שמציע פרידלנד, ממשיכה האקדמיה בארץ לנסות ולהגדיר את גבולות הגזרה של המכללות הקיימות. כך למשל, ביוני האחרון חתמו לראשונה המכללות המתוקצבות על הסכם קיבוצי חדש המסדיר את תנאי העסקתם של 1,600 חברי הסגל האקדמי הבכיר. בפועל, משמעות ההסכם שנחתם היא מתן תגמול לחברי סגל במכללות המתוקצבות שעוסקים בפעילות מחקרית.
"השינויים של התקופה האחרונה מבורכים", טוען פרופ' פרידלנד. עצם העובדה שלראשונה בתולדות המכללות ההעסקה של הסגל מוסדרת - זה כבר הישג. אך גם כשנכנסים לתוכן ההסכם, מגלים כי זו הפעם הראשונה שבה
נחתם הסכם העסקה הגיוני, שמתחיל לתת מענה לרצון האקדמאים במכללות לחקור. גם אם אני מקבל את ההנחה שהיעד המרכזי של אנשי הסגל במכללות הוא הוראה, בלתי אפשרי להחזיק סגל איכותי לאורך זמן כשאומרים לו לא לעסוק במחקר. זה פוגע במוטיבציה שלו ובקשרים עם הקהילה הרלבנטית. אם אתה לא משתתף במחקר, אתה שחקן לא פעיל".
מתי לדעתך ירגישו במכללות בשינוי שיצר ההסכם החדש?
"כל שינוי שעושים במודל התקצוב מורגש כמעט באופן מיידי בתוך המערכת. לעתים התגובות מופיעות אפילו כבר כעבור ימים מרגע השינוי. אחד הדברים המעולים הנוגעים למודל החדש הוא היחס שבין מספר אנשי הסגל לבין מספר הסטודנטים. כבר עכשיו אפשר לראות שהמוסדות השונים הבינו שאם הם משפרים את היחס לטובת המרצים - יש יותר כסף, ומיד הם ייצאו לגייס".