ניתוח "כלכליסט": המתמחים יצרו סדק ראשון בשיטה
המאבק העיקש והארוך של המתמחים הוביל כבר לשינוי משמעותי אחד: פרדיגמת מערכת יחסי העבודה לא תחזור להיות מה שהיתה לפני המאבק. לראשונה מרדו עובדים בארגון המייצג אותם, וגם ניצחו. בתי החולים ישובו למצוקות היומיום
מי שראה אתמול את ידי המתמחים בבתי החולים בעת ההצבעה על אישור עקרונות ההסכם שחתמו נציגיהם עם משרד האוצר, עלול היה לבטל מיד את האישור שלהם לנתח. מספרים כי ידיהם רעדו, פניהם היו סמוקים ומבטיהם היו שפופים. אלה לא היו הרופאים מלאי ביטחון שמנותח עתידי היה בוחר שיחזיקו את סכין המנתחים. ובכל זאת, ההסכם נחתם.
ברגעים כאלה, מיד לאחר שמושגים הסכמי שכר מתוקשרים כאלה, התקשורת הישראלית נוהגת לחלק את הגזרה בין מנצחים ומפסידים. אולם נדמה כי הפעם, לפחות מחצית מן המשחק הזה הוא מיותר, כי מנצחים גדולים אין כאן. הפער בין הסיסמאות ששיגרו המתמחים ואנשי האוצר בתחילת הדרך בקיץ האחרון לבין התוצאות במציאות גדול מאוד. מנגד, ההסכם החדש דווקא הוליד מפסידים, ואלו הם הרופאים הבכירים.
הפגנת המתמחים בחודש שעבר צילום: אביגיל עוזי
זהו שבר, לא רק סדק
לא יעבור זמן רב עד שדוקטורנט חרוץ יכתוב מאמר תחת הכותרת הגדולה "כיצד השתנו יחסי העבודה במשק בעקבות מאבק המתמחים". והאמת צריכה להיאמר: אם יש משהו שייחרת בזיכרון ממאבקי הקיץ האחרון, לא בטוח שתהיה זו ועדת טרכטנברג שהמלצותיה כבר מתמוססות לאטן, אלא דווקא הקרב של המתמחים. אותו קרב שהביא לכך שמערכת יחסי העבודה במשק הישראלי נסדקה באופן חסר תקנה.
בפעם הראשונה מרדה קבוצת עובדים גדולה בהסכם שהביא לה הארגון היציג, ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) במקרה זה. זאת בהמשך למרד הקטן שהובילו במרץ האחרון עובדים סוציאליים שאינם מיוצגים בהסתדרות הכללית, נגד סיכום ראשוני שהושג אז בין העמותות לאוצר.
המתמחים, במרד שלהם, לא בחלו באמצעים. מה היה לנו כאן? שני סבבים מתוקשרים של הגשת מכתבי התפטרות שבוטלו על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לצד היעדרות מופגנת מבתי החולים של יותר מ־400 מתמחים. למעשה, ייתכן שאין מדובר רק בסדק במערכת יחסי העבודה, אלא בשבר של ממש.
המתמחים העזו והצליחו. הם לא רשמו הישגים יוצאי דופן במו"מ, במיוחד לא כאלו שיביאו מזור למערכת החולה שבה הם עובדים. עם זאת, הם הצליחו לתקוע טריז בשיטה שלא יוסר במהרה.
מערכת יחסי העבודה בישראל בנויה באופן הבא: בכל מקום שבו פועל ארגון עובדים יציג - אם ההסתדרות הכללית ואם הסתדרות או ארגון המורים או ההסתדרות הרפואית - הסכם שכר נחתם לא בין העובד למעסיקו, אלא בין הוועד היציג למעסיק. במקרה הזה מדובר בהסכם בין ההסתדרות הרפואית למדינה ושירותי בריאות כללית המפעילה בתי חולים משלה וכדומה. על פי שיטה זו, הארגון היציג הוא הסלע האיתן של המערכת. כאשר עובד אינו מכבד את ההסכם שחתם בשמו הארגון שמייצגו, המערכת תטען כי מדובר בתחילתה של אנרכיה.
אולם ייתכן שהמילה "שיטה" אינה מדויקת לשם תיאור מערכת יחסי העבודה בישראל. המונח ההולם יותר הוא פרדיגמה, המייצגת מתווה לאופן שבו צריך לעשות דברים. ואם להתבסס על הפילוסוף של המדע וההיסטוריון תומס קון - טבען של פרידגמות להשתנות. הן משתנות כשלאור אירועים מסוימים מגלים כי הפרדיגמה אינה מתאימה עוד למציאות. שינויים כאלה לא קורים בבת אחת. בהתחלה נתקע טריז קטן בפרדיגמה, ואחריו מגיעים טריזים נוספים - וכך אט־אט מתחיל להתעורר הספק בנוגע לאמיתות הפרדיגמה. ואז פתאום הפרדיגמה קורסת.
חשוב להדגיש, בנקודת הזמן הזו אנו עדיין רחוקים מקריסת הפרדיגמה של מערכת יחסי העבודה בישראל. נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כבר הדגישה בחודש שעבר בדיון בנושא משבר המתמחים את חשיבות הפרדיגמה הקיימת, ואף ניסתה לחזקה כשדרשה מן הצדדים לנהל מו"מ רק בתוך גבולות ההסכם שחתמה ההסתדרות הרפואית עם האוצר.
למרות כל זאת, הטריז שנתקע בפרדיגמה כבר לא ישוחרר. השיחות שניהל האוצר לא היו עם אנשי ההסתדרות הרפואית - אלא עם נציגי המתמחים, והן עסקו בדרישות שנוסחו על ידי אותם רופאים צעירים. נספח המתמחים, שאמור להיות מצורף להסכם המקורי שעליו חתמה ההסתדרות הרפואית, חתום בידי ד"ר אורן פלדמן, נציג המתמחים מרמב"ם, ולא רק על ידי יו"ר הר"י ד"ר ליאוניד אידלמן. בכל תקופת המו"מ ישב הארגון היציג בצד ונתן גיבוי רפה פחות או יותר למתמחים. למעשה, הוא בעיקר התגונן מפני האשמותיהם. ככה נראה טריז.
הפסד לרופאים הבכירים
אוי, הרופאים הבכירים. יותר מ־200 מהם איימו להתפטר לפני כחודש אם לא יושג הסכם עם המתמחים, שלמעשה היה אמור לשרת גם את דרישותיהם. ביטול שעון הנוכחות, שהצבתו נקבעה במסגרת ההסכם של הר"י והאוצר באוגוסט, היה להם לרועץ. הרופאים הבכירים לא האמינו שאנשי ההסתדרות הרפואית, אלה שהצהירו כי יעמדו על רגליהם האחוריות ויתנגדו להצבת שעון הנוכחות, יסכימו בסופו של דבר לדרישה הזו של האוצר. הם גם לא האמינו שהסיסמאות שהפריחה ההסתדרות הרפואית בתחילת המאבק לפני כשנה בדבר "הצלת הרפואה הציבורית", יסתיימו ללא שום אפשרות להעביר מאות מיליוני שקלים לבתי החולים.
שלא יובן לא נכון, הרופאים הבכירים ומנהליהם לא דואגים לכיסיהם. הם משתכרים יפה מאוד דרך הקליניקות הפרטיות ובתי החולים הפרטיים, אבל הם בהחלט חושבים - וצודקים - שאם רוצים פה רפואה ציבורית אטרקטיבית, צריך שתהיה בה אפשרות לקבלת כסף גדול יותר. את זה אפשר להשיג רק באמצעות שירותי הרפואה הפרטיים או בעזרת הזרמת 300 מיליון שקל בשנה על ידי האוצר כתוספת לבתי החולים הממשלתיים. זה לא קרה.
אז מה עשו הרופאים הבכירים אחרי ההפסד במערכה הראשונה? הם תמכו במתמחים. חלקם אף נתנו דחיפה למתמחים כדי שאלה יעמדו לפני המחנה. רופא בכיר באחד מבתי החולים, אחד מהדוברים הבולטים של מחאת הרופאים, התוודה אתמול כי "האוצר זרק כמה סוכריות למתמחים, שהיו החלוץ לפני המחנה, אבל זה היה גם מאבק של הרופאים הבכירים". עתה נשארו הבכירים בלי כלום. רק עם השאיפה להחליף את ההנהגה הנוכחית של הר"י בטרם תגיע נקודת הביקורת של יישום ההסכם ב־2015.
הבעיות האמיתיות עוד פה
בתי החולים הגדולים יכולים לנשום כעת לרווחה. יותר נכון יהיה לומר כי החולים, המטופלים וקרובי משפחתם יכולים לנשום לרווחה. לפחות עד 2019, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי מאוד, בתי החולים לא ישבתו וימשיכו לספק את הטיפול הרגיל. מערכת הבריאות חוזרת לשגרה, אבל אוי ואבוי איזו שגרה זו.
שמיכת התקציב שאמורה לכסות את בתי החולים והקופות נשחקת והולכת. קופות החולים נשארות בחיים בעזרת הנשמה של הזרמות תקציב הנושאות את השם המכובס "הסכמי ייצוב". את המצב בבתי החולים, על מערך האחיות הקורס והתשתיות שדורשות קיבוץ נדבות מיהודים טובים, אפשר לסכם במשפט שאמר לי סטאז'ר לפני כחודשיים, כשלקחתי את אשתי לחדר מיון לצורך בדיקה: "אתה פה רק שבע שעות. זה עוד נחשב לנורמלי".
יו"ר אסותא ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' שוקי שמר, מי שעמד לאחרונה בראש צוות בדיקה של כוח האדם הרפואי מטעם משרד הבריאות, גילה אתמול בראיון ל"כלכליסט" כי בתוך חמש שנים נגיע לשיא המצוקה במצב הרופאים. לדבריו, "אם המדינה לא תתעשת, לא יהיה מנוס מלהביא רופאים מחו"ל לעבוד כאן בארץ". כפי שזה נראה כעת, לא ירחק היום שניזכר בערגה בתקופה התמימה ההיא, אי שם ב־2011, כאשר חשבנו ש־100 רופאי פגים בישראל זה מעט מדי, וכשהאמנו שהמחסור במרדימים הוא בעיה שיש לתת עליה את הדעת. מספר רב כל כך של תחומים במערכת הבריאות סובל ממצוקת כוח אדם, עד שקשה להבין מאין תבוא הבשורה. אולי מהודו.
