פנים אחרות

המשנה (בדימוס) לנשיא בית המשפט העליון, אליהו מצא, קרא בשבוע שעבר למרי אזרחי של נשות ישראל נגד ניסיונות השפלתן במרחב הציבורי.

בלשון מכובסת, קוראים להשפלה "הדרה". שיהיה הדרה, אבל שיהיה ברור שמדובר במאמץ חרדי נוסף להוריד את הדמוקרטיה על ברכיה בדרך להפיכת מדינה

מצא, כשופט בבית המשפט העליון, היה שותף לכתיבת כמה מפסקי הדין המרכזיים שקיבעו את שוויון הנשים במרחב הציבורי. ב-1994 בפסק דין "שדולת הנשים" קבע העדפה מתקנת לנשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. ב-1995 היה שותף מרכזי לבג"ץ "אליס מילר" שפתח את קורס טיס בפני נשים. פסקי דין אלה התווספו למסורת שיפוטית מפוארת שקידמה את מעמד הנשים בחברה הישראלית: פסילת החובה לצאת לפנסיה בגיל 60 (פ"ד נבו), שיתופן בבחירת רב עיר (פ"ד פורז), שיתופן במועצה דתית (פ"ד שקדיאל) ועוד ועוד.

ועכשיו, כשנדמה שהיעדים הבאים למאבק הוא שכר שווה, ייצוג הולם, הכרה בהוצאות מטפלת וכיו"ב, מנסים להחזיר אותנו למאבקים של פעם. לא שוויון האישה במרחב הציבורי, אלא עצם זכותה להופיע ולהשתתף בו. אלה הן שתי פניה של ישראל 2012, כמדינה יהודית ודמוקרטית. בית המשפט, המופקד על הזרוע הדמוקרטית, מקדם את שוויון האישה במסגרת כבוד האדם. החרדים - המופקדים מטעם עצמם על הזרוע היהודית - מנסים להחזיר כבוד האישה למקומה המסורתי - עמוק פנימה, הרחק מהפרהסיה הציבורית.

הסימטריה הזו, שמבטאת כיוונים מנוגדים, משתלבת היטב בשוליים הקיצוניים והמופרעים של שלטון נתניהו. ההתנכלות האלימה לנשים צומחת אמנם במאה שערים, אבל מתפשטת ונוגעת גם באדרתה של ש"ס וגלימות הרבנים החרד"לים. ההתנכלות לבית המשפט העליון מתפשטת בשוליים הקיצוניים של הקואליציה, אבל נוגעת גם בגלימתו של שר המשפטים. נתניהו נקלע אל בין הפטיש והסדן. הוא יודע שהמהלכים האלה הרסניים לחברה ולמדינה, אבל הוא גם יודע שהם באים ממחוזות הבחירה הפוליטיים שלו.

התוצאה היא שהחברה הישראלית תלויה בחשבון הסופי אליו יגיע ראש הממשלה, לאחר שיבדוק את כיוון הרוח ואת מאזן התועלות. כיוון שקשה לסמוך עליו שיבטא עמדת ערכית מנהיגותית ראוייה, שיתייצב ראשון ונחוש לבלימת היוזמות המסוכנות - כל שנותר הוא להתפלל שיגיע לתוצאה הנכונה מהשיקולים הפחות נכונים. זה הרע במיעוטו, או הטוב בלית-ברירה.

בינתיים - ואין לזלזל בנחמת עניים זו - מצליח נתניהו להגיע למסקנות נכונות. בגרירת רגליים, בחריקת שיניים, באיחור ניכר. כמו שאויבו של הטוב הוא הטוב ביותר, כך אויבו של הגרוע הוא הגרוע ביותר. ונתניהו מוכיח שלפעמים עדיף ראש ממשלה גרוע. כי מה שמצפה לנו בחדרים האחוריים והאפלוליים של הימין הישראלי עלול להיות גרוע הרבה יותר.