הסניגור וינשטיין ניקה את הסניגור דנציגר

השופט יורם דנציגר והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הגיעו למשרותיהם מהשוק הפרטי, מהמשרדים המצליחים שהקימו. שניהם רשמו תקדים במינוי, בהיותם עורכי הדין הפרטיים הראשונים שהגיעו לצמרת השירות הציבורי המשפטי.

אתמול הצטלבו דרכיהם. "הסניגור" וינשטיין ניקה כליל את "הסניגור" דנציגר, בניגוד לדעתו של "הקטיגור", פרקליט המדינה משה לדור. המחלוקת בין וינשטיין ללדור היתה על עילת סגירת התיק. וינשטיין קבע "חוסר אשמה". לדור קבע "היעדר ראיות". זה ההבדל בין ניקוי מוחלט לניקוי מוכתם. הניקוי של לדור היה מותיר עננה כבדה, כיוון שמשמעותו היא שדנציגר החל כבר לפסוע במשעול המושחת, אלא שלא נמצאו די ראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. הכתם הזה, סביר להניח, היה מריץ עתירות לבג"ץ נגד החזרת דנציגר לכס השיפוט.

דנציגר. ניקוי מוחלט צילום: אביגיל עוזי

ההתייצבות של וינשטיין נגד לדור היא סוג של הכרזת עצמאות של היועץ אל מול הפרקליט הדומיננטי שכפוף לו. אגב, אם פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – ליועץ ותובע כללי - היה יוצא אל הפועל, התיק היה נסגר עם החותמת המכתימה.

קריאת החלטת היועץ, שבה משולבת גם עמדת לדור, מעלה תמיהה לגבי אורך הזמן שנדרש לקבלה. החלטת המשטרה לסגור את התיק מחוסר אשמה התקבלה באוגוסט 2011. נכון שבסוף אוקטובר נדרשו השלמות, אבל בסופו של דבר ההכרעה נפלה על קונסטרוקציה שולית למדי של סיווג שכר הטרחה שגבה דנציגר מלחיאני – האם היה מדובר בהסדר גלובאלי או בפריסת תשלומים שחלקם זלג לכהונת לחיאני כראש עיר, ודנציגר ויתר עליהם (השוחד לכאורה) בתמורה לעבודה שקיבל מהעירייה (התמורה).

סביר להניח שההמתנה הזו נבעה, בין היתר, מחילוקי הדעות בצמרת הפרקליטות. בעניין זה כבר נרשמו תקדימים גרועים יותר בדמות תקופות ארוכות שבמהלכן המתינו אישים להחלטות. זכור התיק הזניח נגד ראובן ריבלין שהמתין שנים על מדפי הפרקליטות עד שהיועץ מזוז החליט לסגור אותו.

אם יש לפרשת דנציגר לקח שחשוב למנף הוא דיון מחודש בכוחם של חקירה משטרתית לקטוע קריירה ציבורית.

ראשית, האם אדם צריך להשעות את עצמו רק בגלל ההחלטה לחקור. האם לא ראוי לתת לחזקת החפות את כוחה ומשקלה האמיתי, כך שרק הרשעת בית משפט (או לפחות הגשת כתב אישום, אם רוצים להחמיר) יהא בהם לסלק אדם ממשרתו.

שנית, יש לבטל את הסיווגים השונים לסגירת התיק. האפשרות לסגור תיק נגד חשוד ובו-זמנית להטיל בו כתם, אינה מתיישבת לא עם חזקת החפות ולא עם כבוד האדם. מלבד זאת מדובר באבסורד: אדם שמוגש נגדו כתב אישום, נשפט ויוצא זכאי, יכול לחזור לתפקיד. ואדם שלא הואשם כלל לא יכול לחזור רק בגלל שתובע כל שהוא החליט שאין די ראיות להאשים?

שלישית, יש להגביל את זמן החקירה וההחלטה. בעניין זה מגיע כבר קרדיט לווינשטיין על ההנחיה שהוציא באוקטובר 2010 לקצר את ההליך הפלילי ולסיים טיפול – תלוי בסוג העבירה – תוך חצי שנה עד לשנתיים בעבירות מסוג פשע.

וינשטיין מדגיש בהחלטתו את הדואליות שבחקירת רמי מעלה. מצד אחד, חל עליהם השוויון בפני החוק. מצד שני, מעמדם מצדיק לעתים בחינה מדוקדקת יותר, כפי שנקבע גם בבג"ץ האי היווני, שבו נבחנה החלטת מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. כשמדובר בשופט בית משפט עליון, צריך להיזהר שבעתיים מהאפשרות שהמשטרה והפרקליטות יכתיבו את גורלו של שופט. בהקשר זה צריך לזכור את החקירה בעלילה שנתפרה נגד השופט תאודור אור, שהופלל בידי העבריין יחיעם אוחנה. שבוע נדרש אז לרשויות כדי לסגור את התיק, וגם אז כעסו בעליון על כך שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין עובד לאט מדי.