מה שפות זרות נותנות לנו?

הדור שלי גדל בתוך בליל שפות. כמעט כל מבוגר דיבר במבטא זר ובלפחות שלוש שפות: השפה שהביא עמו מהמקום שבו גדל; לדינו, יידיש או מוגרבי; והעברית שלמד באולפן או בישיבה, או בבית אבא. שמענו סיפורים על מלחמת השפות שהתחוללה כאן בתחילת המאה ה־20, אבל חווינו בעצמנו את מפגש השפות ועושר

רבים בישראל דיברו יותר משלוש שפות. ההגירות שבאו בעקבות מלחמות העולם יצרו תרבות "פוליגלוטית", רב ־לשונית. אמנם יותר מכורח מאשר מבחירה, אבל היה בזה משהו יפה שאני עדיין מתגעגע אליו.

גם היום, שנים אחרי שתחיית העברית היתה לעובדה, ישראל מלאה עולים ומהגרים, וילדים רבים מתחבטים בעמדתם בנוגע לשפות הזרות שההורים והסבים מדברים בבית. החשיבות של שליטה בשפה זרה ברורה: אנגלית חשובה ללימודים ועבודה. ערבית תעזור לנו להבין את שכנינו. ספרדית תעזור בטיול בדרום אמריקה. וגם שימור השפה שבה מדברים סבא וסבתא עדיין רווח בחוגים מסוימים. אנשים מבינים את היתרונות האישיים, העסקיים והחברתיים של פוליגלוטיות. בתי הספר משלבים חובת לימוד שפה זרה ואף שפה שלישית. ויש משהו משמח בזה שגם שם עדיין לא סיכמו סופית על שפה אחת, על לינגווה פראנקה אחידה ומשותפת לכולם.

יש תרבויות שבהן הפוליגלוטיות אינה מובנת מאליה. אומרים שדוברי שתי שפות מכונים "בילינגואליים" ודוברי שלוש שפות הם "טרילינגואליים". ואיך נקראים דוברי שפה אחת בלבד? אמריקאים, שהרוויחו את הלגלוג הזה ביושר. רובם מדברים שפה אחת בעולם שרוב אוכלוסייתו גרה במדינות שבהן יש לפחות שתי שפות או שני ניבים רשמיים.

וישנם יחידי סגולה שמלמדים עצמם עוד ועוד שפות. לא מכורח אלא מתוך חדווה אמיתית שמעורר בהם עונשם של בוני מגדל בבל. אספני שפות כאלה, שמדברים יותר מעשר שפות, נקראים "היפר־פוליגלוטים", והתחביב המיוחד שלהם הוא יקר ערך הרבה מעבר לתרומתו התרבותית.

להיפר־פוליגלוטים מוקדש ספרו החדש של העיתונאי מיכאל ארארד, "Babel No More", ובתרגום חופשי "הסוף לבבל". ארארד יצא לחפש את אספני השפות, את מה שמאפיין אותם, ואת מה שהפך אותם לכאלה.

הוא נוסע לאזורים שתושביהם שולטים בכמה שפות, מראיין היפר־פוליגלוטים כפייתיים, ומתחקה אחר דמויות היסטוריות כגון הקרדינל האיטלקי בן המאה ה־19 ג'וזפה מצופאנטי, שזוכרים לו את שליטתו ב־50 שפות. אחת המסקנות שאיתן הוא חוזר מהמסע הוא שאין דרכי קיצור ושיטות בזק ללימוד שפות. זו משימה שתובעת זמן, מאמצים מוחיים ורגישות תרבותית. עם זאת, הוא כן מגלה אילו שיטות לימוד עובדות ואילו לא. שימוש אמיתי בשפה והתמודדות עם סיטואציות מהחיים עובד, ולימוד שכלתני של דקדוק ותחביר עובד הרבה פחות.

להיפר־פוליגלוטים גם מוענקת הצצה מעוררת קנאה אל יסודותיה של תרבות המערב ומותר רוח האדם. גם אם איננו מבחינים בכך, מציאות חיינו מרוצפת בארבע שפות, בארבעה אלפביתים שונים: עברי, אנגלי, ערבי וקירילי. ארארד טוען שמי שילמד את ארבעת האלפביתים האלה אפילו באופן בסיסי, אפילו ברמה של קצת יותר מקריאת שלטים, ירגיש איך הוא מתחיל להבין יותר את מורכבותה של המציאות, ולהבחין בעוד פאות של מגדל בבל הפרטי שלו והמשותף של כולנו. וזאת עוד לפני שעוסקים ביתרונות העסקיים והחברתיים של שליטה בשפה נוספת, ואף ביתרון הבריאותי, מחזק המוח ומאט ההזדקנות, שאראד מזהה בדוברים של שפות רבות.

גאונות אנושית היא תמיד דבר מרתק. אבל האנשים שהשכילו לשלוט בשפות רבות מפגינים, יותר מאשר את יכולותיהם האישיות, איזושהי אפשרות להציץ לתקרה האנושית שמשותפת לכולנו.