האם הרשת מנהיגה הפיכות?

לפני כמה שבועות התפרסם ספרו של וואיל גונים, אחד ממנהיגי ההפגנות בכיכר תחריר בחורף הקודם. הוא צעיר מצרי שמועסק כמנהל שיווק אזורי במשרדי גוגל במפרץ הפרסי. בינואר 2011 הוא עזב את מקום עבודתו וחזר הביתה, וכך נקלע, או אולי ניווט עצמו, אל אור הזרקורים. בספרו הוא מדווח על חלקו בימים הסוערים שהובילו להפגנות 25 בינואר ולהפלת משטרו של מובארק.

המהפכה שעליה כותב גונים עדיין בעיצומה. גורלה של מצרים עדיין לא ברור והמנצח במאבק על המנהיגות עוד לא הוכתר. השאלה אם מדובר באביב ערבי או שמא בפעמיו הקרבים של חורף קשה עדיין פתוחה. גונים עצמו איננו שייך לאף אחת מהאליטות שמתחרות על השלטון, ובתוצאות של המאבק הנוכחי הוא ישמש צופה. אך כבר עתה ברור שהוא אחד מפניה של ההיסטוריה של 2011.

לספרו הוא קרא בשם המיושן מעט "Revolution 2.0", שרומז על התפקיד שהוא מייחס בספר לאינטרנט ולמדיה החברתית. גם אם שורשי המהפכה נטועים בכלכלתה של מצרים ובמתיחות פוליטית ארוכת שנים, אין לגמד את תפקיד הזרז שגילמו בלוגים ורשתות כגון טוויטר ופייסבוק. שאלת הקרדיט שמגיע לרשתות החברתיות נשמעת אולי מעט חבוטה, אבל גם בתום העיסוק שהיה בה בעבר היא נותרה בלא מענה. עדיין לא הבנו איזה תפקיד המדיה החברתית תופסת בשינוי פני העולם.

גורלה של מצרים עדיין לא ברור והמנצח במאבק על המנהיגות עוד לא הוכתר צילום: אי פי אי

בעולם הערבי הדיון הזה נמצא בעיצומו, וכך גם במדינות מוסלמיות לא־ערביות כגון איראן, וגם בסין השאלה הזאת מתנגנת ממש בימים אלה, אחרי שפרשני המערב כביכול התעייפו ממנה. האם שיטות הממשל הבאות במדינות אלה ייאלצו להישען יותר על תקשורת ושיח ציבורי? האם הטכנולוגיה תחייב יותר דמוקרטיה, ודמוקרטיה יותר ישירה? או שאולי מדובר במקסם שווא? יבגני מורוזוב, מפליטי ההפיכה הכושלת במולדובה, דיבר בשעתו במרירות על "אשליות הרשת". קליי שירקי, מומחה ניו מדיה מאוניברסיטת ניו יורק, הציג עמדה הפוכה ואופטימית מאוד בנוגע לפוטנציאל של הרשת לשנות מציאות פוליטית. העיתונאי ומחבר רבי־המכר מלקולם גלדוול הצטרף לשורות הספקנים. אני משתייך לאלה המאמינים שמשהו יסודי כן משתנה. בינתיים תיקו.

לכן, אולי, כדי לשבור את השוויון הזה כדאי לדעת מה מספר גונים. הוא ראה בעיניו רעידת אדמה שהעיפה כמעט באבחה את מה שנראה עד אז כאחת ממערכות השלטון היציבות ביותר שהיו בעולם. גלדוול הוא שחידד שבכל תקופה היו מהפכות, ובכל מהפכה אמצעי התקשורת דאז הספיקו. אבל עובדה ששרשרת האירועים שהציתו את המחאה התרחשה ברובה בממד הווירטואלי: בקהיר פעל בלוגר בשם חאלד סעיד, שפרסם ברשת ביקורות חדות על המשטר המצרי. הוא נעצר והוכה למוות בידי המשטרה החשאית. תמונות של מעצרו הופצו ברשת. דף פייסבוק אנונימי שגונים הקים, "כולנו חאלד סעיד", היה כנראה הניצוץ שהבעיר את גל המחאה. ומעצרו המתוקשר של גונים, מהלכי ההתערבות של מעסיקתו גוגל והשמועות שפשטו ברשת ב־11 הימים שבהם נעלם אל מרתפי החקירות המצריים היו כנראה הדלק הממשי שהזין את הלהבות.

המשטר המצרי ניסה לכבות את המחאות על ידי כיבוי האינטרנט במדינה ליומיים. שחרורו של גונים ממעצר ושובו לטוויטר ולפייסבוק שלהבו שוב את ההמונים, וביססו את מעמדן כצד של ממש, שנלחם ברודנות ויכול לה. נוכחותו הבולטת של גונים ברשת היתה לאחד מסמלי מהפכת תחריר.

כן, בכל דור אמצעי התקשורת שלו, ושיטותיו שלו לתיאום ושליטה, אבל רק בעידן האינטרנט אמצעי התקשורת האלה הופכים לסמל בפני עצמו. כמעט למנהיג. גם בישראל מתרבים הקולות והמיזמים שקוראים לדמוקרטיה ישירה יותר, שנסמכת יותר על הרשת. אנחנו יותר מרק שמחים להיעזר ברשת. נדמה שלו יכולנו, היינו מצביעים לה.