אולי דווקא טוב היות האדם לבדו?

אנחנו מבלים שעות ברשתות החברתיות. ישראלים במיוחד. מספר החברים הווירטואליים של תושב ממוצע ב"מדינת פייסבוק" הוא כ־120, ואילו לישראלי ממוצע יש בפייסבוק יותר מ־300 חברים. במקביל, הרשתות החברתיות חודרות לא רק לעסקים, פוליטיקה ופנאי, אלא גם לתחומים שעד לאחרונה היו מאוד אינטימיים: קשרי משפחה ושידוכים. אחד מכל שישה זוגות שנישאו ב־2011 בצפון אמריקה נפגשו לראשונה ברשת חברתית.

מעניין במיוחד אופי הקשרים שמתפתחים ומתוחזקים ברשתות החברתיות, וליתר דיוק, חולשתם. המספר הגדול עד כדי תימהון של "חברים" שיש לאנשים באינטרנט יוצר מעטפת חברתית עשירה אך רופפת, מסוג שלא היה בעבר ושסוציולוגים כבר החלו לנתח, ואף להצביע על עוצמתם הגדולה יחסית של קשרים חלשים. במיוחד במציאות של ימינו, שבה כולם מחפשים את כולם בפייסבוק.

ספריו ומאמריו של פרופ' רוברט פטנאם מתארים כבר כשני עשורים את הבדידות ההולכת וגדלה בחברה המערבית, ואיך אנשים מכירים פחות את שכניהם, מצטרפים לפחות מועדונים, פוגשים פחות חברים, פחות פעמים ולפחות זמן. הקשרים האישיים היו בהיחלשות מתמדת עוד כשמארק צוקרברג היה בתיכון. אנחנו הולכים ומתנכרים איש לרעהו, כבר שנים, בלי קשר לאינטרנט.

טוב היות האדם לבדו? צילום: shutterstock

התהליך המדכדך שפטנאם מתעד זכה לפני כמה שבועות למבט מקורי ומכה גלים. אריק קליננברג, פרופסור לסוציולוגיה, תקשורת ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת ניו יורק, פרסם בתחילת פברואר את הספר "Going Solo". בספר החדש הוא מסכים שהאדם לבדו בין כה וכה, ואף במידה הולכת וגוברת, אך בשונה מפטנאם ומהדעה הרווחת, קליננברג מברך על כך. הוא רואה סביבו אנשים שמפתחים סגנון חיים עצמאי וחדש, או כפי שהוא מכנה זאת בשמו המלא של הספר (בתרגום חופשי): "הליכה סולו: הצמיחה היוצאת מגדר הרגיל והמשיכה המפתיעה שבלחיות לבד".

באמצע המאה ה־20 אנשים שחיו בגפם עוררו רחמים או חשד. כיום קוראים להם סינגלס. כל משק בית שלישי במערב הוא למעשה אדם בוגר שחי לבדו. בעוד כמה שנים כמחצית מהילדים יגדלו במשפחה חד־הורית. בערים המגמה חזקה יותר, ולקליננברג נראה שהרבה מהחיים לבד עושים זאת מבחירה. מערכות המוסר והאידאולוגיה כבר אינן מקדשות את המשפחה וכבר אינן אוכפות מפת דרכים אחת העוברת דרך החופה, ישר לשיכון לזוגות צעירים. הפמיניזם מכאן והצמיחה הכלכלית שהעולם עבר מכאן מאפשרים לאנשים להתקיים בעצמם, בלי תלות חונקת בחלוקת עבודה והתמקצעות שביצרו את מעמד המשפחה בשנים קודמות.

והערעור אינו רק במעמד מושג המשפחה. אמצעי מניעה ועלייה בתוחלת החיים שינו את היחס הכללי לזוגיות ולנצחיותה, והביאו לצניחה רחבה יותר בנאמנות. ובמקביל עליית המקצועות החופשיים, היעלמות מושג הקביעות בעבודה, התחזקות הקריירות העצמאיות ושינויים דומים סייעו להוריד בנאמנות גם בהקשרים אחרים. יש פחות חברים במפלגות, פחות חברים במועדונים, פחות קשרים־לכל־החיים במקום העבודה. גם אם לא הכל מבחירה, אולי זה גם לטובה? קליננברג, בעצמו נשוי ואב לשניים, מדגיש שנהנה גם מהתקופה הממושכת שבה חי כרווק וגם מחייו כעת.

זו אינה הטפה לחיים לבד, ולא ניסיון לנחם, אלא הצבת התופעה הזאת על המפה, תיאור הצמיחה המפתיעה שלה, ועמידה על העובדה שאין בעצם שום ראיה לכך שחיי סולו אינם בחירה.

המגמה כבר הגיעה לישראל, אם כי באיחור ובעוצמה מוחלשת לעומת המתרחש בארצות הברית. וכאן, המחשבה שאולי היחידים יודעים משהו שאחרים טרם גילו מצטרפת לעוד מחשבה: אולי הרשתות החברתיות משתתפות בתהליך שלישי שמתרחש כרגע, של יצירת סגנונות תקשורת, שיתוף וסולידריות חדשים שלא היו קיימים קודם. אולי הקשרים החלשים של פייסבוק חזקים ומשמעותיים משנדמה.