מסע למחוזות האבסורד
בעל השליטה והח"כ לשעבר שמשך שכר של 813 אלף שקל מחברה שמונה לה מפרק, שני החברים שקיבלו מדי שנה צ'ק של מיליון דולר בחברה מפסידה, ומנכ"ל שימשיך השנה ליהנות משכר מופלג, אף שכבר פוטר. שלושה סיפורים, ומסקנה אחת
העיסוק התקשורתי המוגבר בסיפורי השכר של בכירי החברות הגדולות מפספס את הסיפורים ההזויים והמקוממים באמת, אלה שמתחוללים בחצר האחורית של הבורסה, בחברות הקטנות. בשקט בשקט, מתחת לרדאר התקשורתי, אך עם הרבה חוצפה, פועלות המחלבות הקטנות של הבורסה במלוא המרץ, וכיסיהם של בעלי השליטה והמנכ"לים הולכים ומתנפחים מדי שנה. עד לרגע שהמזומנים נגמרים. ואז פשוט סוגרים את המחלבה.
1. הנה ויצמן שירי. עד לא מזמן סגן שר הביטחון, חבר כנסת מן השורה ואיש עסקים כושל. בשנות הגאות הוא הקים את חברת תשואה 10, גייס כ־70 מיליון שקל מכספי המשקיעים המוסדיים (שם מכובס לכספי הפנסיה והחסכונות), השקיע אותם אי שם במזרח אירופה, וקיווה לטוב.
אבל טוב לא היה. שירי, כמו רבים וטובים אחרים יש לומר למען ההגינות, ניסה לצאת מהפלונטר בכל מיני דרכים יצירתיות, לפעמים אפילו יצירתיות מדי, שקצרה היריעה מלתארן, אך לא הצליח להושיע את החברה. את 2011 סיימה החברה עם הפסד כבד של כ־20 מיליון שקל וגירעון בהון העצמי של 67 מיליון שקל, כאשר בסופו של דבר מונה לה מפרק זמני. עם זאת, כל הנתונים האלה לא הפריעו לשירי למשוך מהחברה שכר בעלות של 813 אלף שקל בשנה, מתוכם 420 אלף שקל במענק, עבור תפקיד היו"ר.
כן, זו לא טעות. שירי קיבל מענק, רכב חברה מדרגה 7 (הגבוהה ביותר) ו־120 יורו עבור כל יום שבו הוא שוהה בחו"ל, וזה חוץ מההוצאות העסקיות השוטפות שלו בחו"ל שגם אותן, כמובן, שילמה החברה.
2. אבל שירי, כמובן, לא לבד. קחו, למשל, את גדליה המרמן ויעקב רוזנברג, שמות שלרוב הקוראים לא יצלצלו מוכר. שני החברים הללו מחזיקים בשליטה בחברת ר.ה טכנולוגיות מנצרת עילית, חברה לא גדולה, אך ותיקה מאוד בשוק ההון. ארבע השנים האחרונות לא היו מוצלחות במיוחד עבור החברה שבמהלכן הפסידה כ־12 מיליון דולר. ההפסדים הללו מאיימים על יציבותה של החברה, אבל כל זה ממש לא הפריע להמרמן ורוזנברג לקחת לכל אורך השנים הללו כמעט מיליון דולר, כל אחד, בכל שנה. הבנתם? 66% מהפסדי החברה נבעו מהשכר המופקע שהיא משלמת לבעלי השליטה שלה.
מי שמשלמים את החשבון הם, כמובן, השותפים האחרים בחברה, שלא מקבלים מדי שנה צ'ק של מיליון דולר. כמו תמיד, אלו אותם המשקיעים המוסדיים (כן, שוב אותו שם מכובס למנהלי החיסכון הפנסיוני של כולנו), שהחליטו לוותר. איך הם תמיד אומרים: "זה הרי רק פרומיל אחד מההשקעות, ולא שווה להשקיע את המשאבים היכן שההשפעה על התוצאה הכוללת תהיה נמוכה".
3. גם המקרה של מנכ"ל פולאר תקשורת לוקח את סיפורי השכר הסמויים מהעין למחוזות האבסורד. פולאר תקשורת היתה בעבר חברת אחזקות גדולה, שהשקיעה במניות yes ורשת. המנכ"ל, רימון בן שאול, היה פעם אחד המנהלים החזקים במשק, שניהל גם את חברת כלל תעשיות.
ב־2011 זכה בן שאול לשכר בעלות של 1.7 מיליון שקל. גם בשנת 2012 הוא יזכה לשכר בהיקף דומה, וזאת אף שמחודש מרץ בשנה שעברה הוא כבר לא עובד בחברה. הסיבה: לפי הסכם ההעסקה המקורי שלו, בן שאול זכאי להודעה מוקדמת של שנתיים. שנתיים.
בן שאול אמנם נחשב פעם למנהל מוצלח, אבל בפולאר תקשורת הוא נחל כישלון חרוץ. החברה שניהל הגיעה להסדר חוב, וצברה בארבע שנים האחרונות הפסדים של לא פחות מ־200 מיליון שקל. מנהל מוצלח באמת ודאי היה שם לב שהוא כבר לא כל כך מוצלח, שם להסכם ההעסקה המופלג סוף, ומפסיק לחלוב את החברה, בעיקר לאחר שהפסיק מזמן לעבוד בה.
שלושת הסיפורים הללו ממחישים עד כמה עמוקה ושורשית בעיית שכר המנהלים במשק. כאמור, לא מדובר רק בחברות הגדולות, שמפנקות את בכיריהן בשכר מופרע וזוכות, ובצדק, לביקורת נוקבת. החגיגה מתחוללת גם בחברות הבינוניות והקטנות, וביתר אבסורדיות. המנהלים מרוויחים הרבה יותר ממה שהם שווים באמת, כי מי שאמור לסגור להם את הברז לא עושה את העבודה שלו.
הכוונה היא למשקיעים המוסדיים ולדירקטוריונים.
המוסדיים קיבלו במתנה את תיקון 16, המחייב כל בעל שליטה להגיש מחדש את הסכמי ההעסקה שפקעו לאישור האסיפה הכללית. אם לא הרגולטור, הם כנראה היו ממשיכים לפהק, ולאשר לבכירים את החגיגה האינסופית בשכר. הדירקטוריונים, מצדם, קיבלו רוח גבית מוועדת נאמן. הוועדה האמינה שכמה צעדי שקיפות בפעילות הדירקטוריונים יולידו הורדות שכר לבכירים במשק. אז האמינה.
בחודש האחרון הבאנו כאן, יום אחרי יום, את הנימוקים של חברי הוועדה, שלא שווים את הנייר שעליו הם נכתבו. הרבה מאוד מילים מפותלות משוללות היגיון כלכלי, שנועדו לסמן מטרה סביב חצים שכבר נורו.
להאמין שהמנגנון יתקן את עצמו היכן שהוא כשל כבר מאות פעמים, זו נאיביות. במקרה הטוב. השאלה היא רק עוד כמה מנהלים ינצלו את הכשל הזה עד שיהיה כאן רגולטור מספיק אמיץ שיתמודד עם הערכת היתר של המנהלים בחברות הציבוריות, הערכה שאותה משלם עם ישראל מהפנסיה שלו.