חילבנו את החברה
תסמונת אייפקס עלולה לחלחל לעוד חברות, כשקרנות ההשקעה יגלו את הפוטנציאל
דצמבר 2002 השיקה שטראוס את הקוטג' שלה. זה היה מהלך יקר להחריד, בניסיון לטלטל את שוק מוצרי החלב ולקעקע את ההגמוניה של תנובה. ממרחק של עשור, כאשר קוטג' חדל להיות מוצר והתקבע כסמל מחאה, הקרב ההוא נראה פתטי.
מדפים בלי קוטג' של תנובה עקב עיצומים של העובדים (ארכיון) צילום: שאול גולן
אבל שווה לחזור אליו לרגע. תנובה התכוננה אז היטב לקראת ההשקה של שטראוס. קווי הייצור נבחנו מחדש, על כל סנטימטר מדף במקררים נוהלה מלחמה, טעמים חדשים של קוטג' החלו להיוולד, קמפיין פרסומי גדול הבטיח למאושר שאסף מספיק אריזות תנובה את החלום הישראלי האמיתי: קוטג' של ממש בעיר רחובות. תנובה היתה חרדה לאחד ממוצרי הדגל שלה, וכל המערך האדיר של החברה, מהעובדים בקו הייצור ועד אנשי השיווק והניהול הבכירים, גויסו למאבק.
מדפים בלי קוטג' של תנובה עקב עיצומים של העובדים (ארכיון) צילום: שאול גולן כחמש שנים אחרי הקרב ההוא, אייפקס קנתה את תנובה. החברה שהיתה בשליטת הקיבוצים והמושבים והתנהלה כמונופול גמלוני משהו עברה לידי קרן השקעות בינלאומית, והרוח הפנימית השתנתה מהקצה לקצה. בעלי הבית החדשים הגדירו את תנובה הקודמת "ישנה", והצורך להרוויח הרבה ומהר נהפך למוטו היחיד כמעט.
כיום כבר ברור שהניסיון להפוך בהינף אחד אגודה שיתופית חקלאית, שנטועה כה עמוק בתודעה ההיסטורית הישראלית, לקונצרן שבוחן רק את התשואה למשקיעים מורכב בהרבה מכפי שחשבו באייפקס. הניסיון הזה התפוצץ מול הצרכנים, לא זכה לאהדה אצל הקיבוצניקים והמושבניקים שנשארו שותפים בחברה, ובשבועות האחרונים מתברר שהוא כשל גם מול העובדים.
למעשה, מאבק העובדים שהתפרץ הוא העניין בתמצית: מעובדים שלפני עשור היו מוכנים לשכב מול המקררים בסופרמרקטים כדי לחסום את הקוטג' של שטראוס הם נהפכו לעובדים שפותחים בשביתה ומפסיקים לחלק קוטג' של תנובה.
זה קורה משום שהרוח של אייפקס חלחלה למטה. כאשר חברה צריכה להשיא ערך למשקיעים מהר, בתוך חמש עד שבע שנים לכל היותר, השקעות לטווח ארוך אינן בעדיפות ראשונה. עובדים, למשל, הם השקעה לטווח ארוך. אבל מהזווית של העובדים, מה שהם רואים מאז שעברו לידי אייפקס זה בעלים שמשכו דיבידנדים בגובה 2 מיליארד שקל, מימשו במהירות שיא ערימות של נדל"ן ששכב שנים בבעלות תנובה ומנפנפים בכל הזדמנות בהערכות שווי מרשימות לקראת מכירה קרובה.
בנסיבות האלה, גם העובדים עוברים לעבוד לטווח הקצר. גם הם רוצים להשיג עכשיו ומיד כל מה שאפשר. דרישות מופרזות? אולי, אבל היה להם ממי ללמוד. אם החברה היא כעת לא יותר ממכונה צינית לייצור רווח, הם רוצים את הנתח הציני שלהם.
צריך לשים לב לתהליך בתנובה בהקשר הרחב יותר של המשק הישראלי. בעידן המכבש של אייפקס מדובר בחברה רזה יותר, עם פחות מזומנים בקופה, יותר תחלופה בצמרת, פחות שקט תעשייתי והרבה פחות מוניטין. חברה שהציבור יזכור אותה כמי שהעלתה מחירים פשוט משום שיכלה, לפי עצת מומחים קרי רוח שסימנו לה את הדרך לרווחים גדולים ומהירים יותר.
כך גם פסגות בעידן אייפקס. מיד לאחר שהקרן רכשה את בית ההשקעות הגדול בישראל במחיר מופרך, הוא החל להעלות את דמי הניהול בקרנות שלו - במקביל לשחרור הערכת שווי מופרכת אפילו עוד יותר מצד אייפקס. כמו עם הקוטג', גם כאן הציבור הצביע ברגליים והחלה זליגה של כספים לכיוון בתי השקעות מתחרים. כמו בתנובה, גם כאן המנכ"ל הוחלף בבושת פנים, המוניטין נשחק, הרגולציה המתהדקת נתנה את אותותיה והתחיל הליך לפיטורים של כמה עשרות עובדים.
הצרות של משקיעי אייפקס אינן מענייננו. אבל בשנים הקרובות צפויה בישראל פעילות רבה עוד יותר של קרנות השקעה זרות. מסקנות ועדת הריכוזיות, כמו גם קשיים אובייקטיביים של בכירי אנשי העסקים המקומיים, עתידים להוביל בשנים הקרובות ל"זריקת סחורה לשוק". זו תהיה סחורה מהסוג היקר, שלא הרבה משקיעים פרטיים, מקומיים או זרים, יוכלו להרשות לעצמם לקנות. האיתותים מקרן בלאקסטון הם אינדיקציה ראשונה להתעניינות הצפויה של קרנות השקעה זרות.
אין צורך לחסל את כל זה כמובן. יש היגיון רב במסקנות ועדת הריכוזיות, כפי שיש גם אינטרס מובהק בכניסה של משקיעים זרים חדשים לישראל. אבל "מודל אייפקס" מחייב תשומת לב להשלכות שלו, ספקנות בריאה ושאלות בנוגע לטווח הארוך, לפני שמריעים לעוד איל הון שהסכים לשים את כספו במדינה קטנה במזרח התיכון. כי הצטרפות של חלקים גדלים והולכים במשק למשחקי הערכות השווי האגרסיביים, לחליבת הדיבידנדים המהירה ולמימושים המיידיים אינה תהליך מבורך. לפחות לא מהזווית של הצרכנים, העובדים, הספקים... למען האמת, היא כנראה טובה רק מהזווית של בעלי ההון שמפקידים את כספם בקרן ההשקעות.
