כשאמרתי לניצול שואה שהוא מרמה בשח אבי סטר לי ואמר: "שלא תעז, אין לך מושג מה הוא עבר"

נולדתי וגדלתי בלונדון עד גיל 12. אבי אלעזר, יליד לונדון, ניהל תלמוד תורה גדול והיה דמות מרכזית בחיי הקהילה. אמי רבקה, ילידת לטביה, עבדה כספרנית בבית הספר ליהדות בברלין. שדכן הכיר לה את אבי, היא עברה בעקבותיו ללונדון והתחתנה רק בגיל 37. אמי ראתה בנישואים האלה את פסגת חייה. אני הבן היחיד שלהם.

"בזמן מלחמת העולם השנייה לונדון סבלה מהפצצות גרמניות. הייתי בן 6 ועברנו לפריפריה כדי להתגונן. אני זוכר במיוחד את הטילים שטסו במהירות גדולה ממהירות הקול.

"אני זוכר גם שהקשבנו לנאומים של ווינסטון צ'רצ'יל ברדיו, וכמה התפעלנו מקור הרוח האנגלי שלו. כשהגרמנים חתמו על כתב כניעה צעדנו ברגל עם המוני בריטים אל בקינגהאם פאלאס. כשצ'רצ'יל הופיע השאגה בקהל היתה כל כך חזקה, שלפעמים נדמה לי שעד היום אני שומע אותה. בסוף הוא הפסיד בבחירות, ואבי הסביר לי: 'פעם במאה מגיע מנהיג כמו צ'רצ'יל, אבל הוא מנהיג למלחמה, לא לשלום'.

1939. אפרים הלוי, בן חמש, עם אביו אליעזר בלונדון צילום: רפרודוקציה עמית שעל

"לאחר שהאצ"ל הוציא להורג שני סמלים בריטים ב־1946, נערים בבית הספר היכו אותי. חזרתי הביתה מדמם, עם פנסים בעין. כשסיפרתי להוריי הם הודיעו לי בנחישות: 'אם כך, נעלה לישראל'. לאחר השגת האישורים עלינו לארץ באונייה ב־1948.

"בהפלגה לארץ שיחקתי שחמט כדי להעביר את הזמן. באחד המשחקים עם גבר מבוגר פתאום קלטתי שהוא מזיז כלים כשהעין שלי לא על הלוח. התפרצתי עליו ואמרתי לאבי: 'האיש הזה מרמה'. הגבר הזה היה ניצול שואה. באותו רגע אבא הוריד עליי סטירת לחי חזקה ואמר לי: 'אתה בכלל לא מבין מה עבר עליו, שלא תעז לדבר אליו ככה', וזה מלווה אותי כל חיי. למדתי מזה שהצדק הפשוט הוא לא הצדק האמיתי.

"ביום השני ללימודים בישראל כבר חטפתי מכות מקבוצת תלמידים, כי הייתי בריטי. אבי איבד את מעמדו המקצועי והחברתי: באנגליה היה ציר לקונגרסים של ההסתדרות הציונית ובארץ היה סגן מנהל בית ספר ומורה לאנגלית, אבל אף פעם לא התלונן. אחרי התיכון נפסלתי לשירות צבאי בגלל רשרוש בלב וזה מאוד פגע בי, אבל אחרי סיום לימודי משפטים הצלחתי להגיע לצבא כאזרח עובד צה"ל. כעבור ארבע שנים התקבלתי למוסד כעוזר מחקר.

"בשלב מסוים הרגשתי שהתמזגתי עם הממסד והפסיקו להסתכל עליי כעל עולה חדש או בוגד. כשעזבתי את המוסד קיבלתי מגן שבו כתבו עליי: 'מוסד בתוך מוסד'. לפעמים התייחסו אליי כסוליסט, כמבצע בודד, לטוב ולרע, אבל לעתים אתה גם צריך להיות חלק מהחבורה - וכנראה יש בי גם מזה וגם מזה". "