אמריקה, מסע פרידה
שבוע לאורך החוף המזרחי עם בני הבכור, שהחליט להישאר שם ולא לחזור, הוא שיעור מאלף בפערים תרבותיים וגבולות המושג "אבא"
אינני מחבב כרגע אמריקאים. למען האמת, מאז המשבר של 2008 אני חשדן יותר ויותר ביחס לאתוס הקפיטליסטי המזוקק, ובהתאם גוברת חשדנותי כלפי נושאי הדגל המובהקים שלו, שמחייכים אליי כרגע את חיוכיהם המעושים מכל עבר. בדרך עקיפה, אם כי לא בלתי מנומקת, אני מחזיק אותם כאחראים להפסדי הפנסיה שלי, ואני חושד בכל אחד ואחד מהם שהאחים קוך מממנים את יכולתו להמשיך לחייך אחרי שמונה שעות רביצה מכווצת איברים בכיסא האקונומי. למען האמת, אני בטוח שכאשר הם ניגשים יחד לאחורי המטוס זה לא כדי להשתגל בשירותים, אקט מאוד לא שמרני מבחינתם, אלא כדי להרביץ איזו מסיבת תה פרועה, לבדוק שרישיון הנשק שלהם בתוקף ולטמון בקלפי האווירי פתק נגד הפלות ובעד שרה פיילין. זו כמובן חשיבה סטריאוטיפית גסה, אבל היא שומרת עליי ערני, ואני לא לבד. כשאינני כותב אני עסוק בקריאת "חירות" של ג'ונתן פראנזן, ש־600 עמודיו מוקדשים באופן מענג לקעקוע מעטפת הנורמליות האמריקאית ולחשיפת הריקבון שמסתתר תחתיה. ופראנזן הוא בשר מבשרם.
אינני מחבב כרגע אמריקאים, ואני בדרכי לאמריקה. בקצה המסלול הארוך ממתין לי בני הבכור. לא התראינו כבר חמישה חודשים, מאז ביקורו בארץ בחנוכה. אם הכל ילך למישרין, אאסוף אותו מביתו הפרברי להחריד בעיירה מנומנמת בווירג'יניה, אשלים את מלמולי הנימוסים ההכרחיים עם אמו ובעלה, אלווה אותו בפעם הראשונה למשחק כדורסל של הקבוצה שבה הוא משחק, ואז נלך לישון לילה במלון של שדה תעופה. אחר כך נתחיל במסע צפונה לאורך החוף המזרחי, שיעבור בוושינגטון ובניו יורק ויסתיים בבוסטון, שם ממתינים לנו אחותי ומשפחתה. ערכתי מסע דומה לפני שנתיים, אלא שאז הייתי מלווה בבני האמצעי והדינמיקה היתה משפחתית. הפעם זה רק אני והוא, ואין בי רוגע. זה בוודאי קשור לעובדה שמדובר במעין מסע פרידה ממנו.
פוטבול של שבת. עולם מושלם לכאורה שבו אמהות מובסות מחמיאות לאמהות מנצחות, ומחלקים בו מדי שבוע מדליה קטנה על מנהיגות צילום: אמיר זיו
אין דרך קלה לנסח את זה: הוא רוצה להישאר באמריקה הגדולה. או שאמא שלו רוצה והוא משקף לי את רצונותיה מבלי דעת. קשה לאתר היכן עובר הגבול ביניהם, וזה כנראה לא ממש משנה. מה שהתחיל כהסכמה שלי לנסיעה של שנתיים לחו"ל ותפח לשנה נוספת תחת ההתחייבות שלא אתבקש להאריך שוב, מסתיים כעת בבקשה רשמית להישאר בארצו של אובמה ללא מועד חזרה מוגדר. בתיבת הדואר שלי ממתין לי מייל ארוך הרבה יותר מדי מאמא שלו, שאני מודה שכוחי לא עומד לי לקרוא. אינטראקציה בין הורים גרושים היא ממילא עניין שאתה משתדל לכווץ למינימום גם בימים כתיקונם, ולמען האמת אין טעם של ממש בקריאת תוכן המכתב. הוא דיבר איתי בעצמו בביקור האחרון בארץ. "אמא אמרה שרק אני יכול לשכנע אותך", אמר לי, והגדיר את חוקי הקרב אשר ביושר אני יודע שאין לי סיכוי לנצח בו. ילדים בני 12 שעקרו שלוש שנים קודם מארץ הולדתם, פילסו להם דרך בארץ חדשה, למדו היטב את השפה, הצליחו בלימודים, השיגו מקום בנבחרת הכדורסל והתבססו חברתית, אין בהם את גדולת הנפש לרצות לחזור לאחור ולהיאבק על כל אלה מחדש בישראל. או בניסוח שלו: "אבא, נראה לי שאני רוצה להישאר".
קינג סייז נגד מגה סייז
שיימוס קורע כעת את הצורה למארק הנרי. עד לפני רגעים ספורים עוד שרר מתח עצום בקהל האלפים באצטדיון, כאשר הנרי עלה לזירה והרעיד אותה עם 185 הקילוגרמים השריריים של גופו השחור. מי יכול לגבור על הרקולס כזה? אבל שיימוס, בעל שיער הגזר והזעם האירי הקדוש, אינו נרתע. כמה דקות אחר כך, בסדרת חבטות והטחות מיומנת, הוא כבר מורח את הרקולס הנפוח על רצפת הזירה. הסדר הפנים אמריקאי נשמר, שיימוס הלבן מנצח שוב, רק כדי להפסיד בהמשך לג'ון סינה, בן דמותו של חייל מארינס קשוח ויפה תואר, כל־אמריקאי לבן עוד יותר ממסצ'וסטס, עם לסת מסותתת וטורסו אלוהי ואשה יפה וילד מקסים וכמה גיחות קולנועיות ודיסק ששיר הנושא שלו מושמע בכל פעם שהוא עולה לזירה. על שום כל אלה אין פלא שהוא זכה כבר עשר פעמים לערך באליפות ה־WWE כמייצג של חלום אמריקאי מהסוג שהקהל הנרגש שמריע באולם חולם עליו כשהוא הולך לישון. למחרת בבוקר אפגוש את סינה המסותת בכל פינה ברחבי סניף וולמארט המקומי, קלישאת שפע אמריקאית עצומת ממדים בפני עצמה, שניתן לרכוש בה בובות ג'ון סינה חשופות חזה וחולצות ג'ון סינה צמודות גוף ופיג'מות ג'ון סינה אדירות גודל שיכולות לעלות גם על מי שממש אינו מקפיד על דיאטת ג'ון סינה ב־12.99 דולר בלבד.
הרווארד. מעוז הליברליזם מאכלס יותר שוטרים מאלה שבשכונת עוני ניו-יורקית צילום: אמיר זיו
אבל כעת אני והבן שלי שרועים על מיטת הקינג סייז העצומה שמספק הולידיי אין לאורחיו המזדמנים, 77 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר ואינטרנט חופשי אבל אטי ומכונת קפה חופשי אבל דלוח, לועסים עוגיות שוקולד צ'יפס עד לסף ההקאה, בוהים בערוץ הרסלינג שבו 24 שעות ביממה אמריקאים קינג סייז מכים נמרצות אמריקאים מגה סייז ולהפך, וכעבור כמה דקות גם אנחנו נוהמים מבלי משים בכל פעם ששיימוס מפרק עוד חתיכה מהנרי. הוא מבקש ממני שאחבק אותו ותובע שלא אירדם מהר כל כך, אבל הג'ט לג מכריע אותי זמן קצר אחר כך.
לאליטה החדשה מלאו 12
שעתיים קודם לכן חזרנו מאימון כדורסל בן שעתיים באחד ממרכזי הספורט מעוררי הקנאה שפזורים פה במינון שבו סניפי ארומה פזורים בתל אביב. ארבעה מגרשי כדורסל מחופים פרקט או לינוליאום איכותי תחת קורת גג אחת ואינספור סלים בגובה תקני עם רשתות שאינן קרועות מוציאים אנחות קנאה מכל מי שמילדותו עד בגרותו בילה אינספור שעות של משחק על בלטות חשופות בחצר בית ספר עירוני. אבל מה שטלטל אותי באמת היו הנעורים. ניחוח השחרור הגופני שהם מדיפים, שמכווץ את לבו של מי שנפרד מהם מזמן. שחרור שהוא היכולת לרוץ במשך שעתיים רצופות מצד אחד של המגרש לצד שני, כשאתה נתון בתוך עולם מושלם שאין בו צורך בדבר חוץ מלרוץ ולהזיע ולכדרר ולקלוע ולחסום ולהביא את הגוף אל הגבול הפיזי שלו. אני יושב בצד ומתבונן באימון, ומבעד לחריקות הסניקרס והדהוד הכדרורים הבלתי פוסק מדגדגים בעורפי באכזריות נצנוצים דוהים של החופש הגופני שהיה מנת חלקי כשהייתי אני בכיתה ו', על מגרש הבלטות של קולנוע אורלי, נצרב בשמש בעורפי, מכדרר וקולע, מכדרר וקולע, וכעת ברכיי מתפוקקות ועמוד השדרה חורק רק מהמחשבה.
קואץ' קני מנתק באחת את געגועיי לנעוריי. הוא מאוד שמח לפגוש אותי, ומסביר במהלך שיחה ארוכה הרבה יותר מדי לטעמי שהוא מאוד מאמין בבן שלי ושאם הוא רק יתמיד ויישאר עם קואץ' קני הוא בהחלט יכול להגיע מאוד רחוק. אינני מתורגל בפענוח אמריקאית, ואיני יודע להפריד בין מחמאות נימוסין הנהוגות כאן בהפרזה יתרה לבין סתם תיאור אופטימי של המציאות, אף שאני בטוח שגבול סמוי כזה עובר ביניהם. בשלב כלשהו קואץ' קני, שאינו בחור של אנדרסטייטמנט, עובר לדבר על ה־NBA כאופציה שהיא מאוד באופק, ואני עונה לו שאני האחרון לומר שהילד אינו מוכשר, אבל נראה לי שבגיל 12 עוד מוקדם לתחזיות כאלה. אבל קני אופטימי באופן אמריקאי מאוד בלתי ניתן לריסון, והאופטימיות שלו מדביקה את 12 הילדים שמתרוצצים לפי הוראותיו על המגרש, שלושה מהם אסייתיים, שניים שחורים, שניים שפת אמם שבאה לאסוף אותם היא ספרדית, אחד הודי ואחד ישראלי. הדם החדש שזורם בלב אמריקה.
בביקור הזה אני מבחין כיצד הוא הולך ומאבד את החיבור לישראל. בסיס חדש נבנה, והוא כעת מתנתק מבסיס האב בפחות פחד. במהלך השבוע, כשאנחנו מתקרבים, האמריקאיות נסוגה, אבל אחרי שאעזוב מי ישגיח? צילום: אמיר זיו
לא במקרה כל אלה התקבצו כאן. וירג'יניה היא מדינה משגשגת, ומחוז לודון, שבו אנחנו נמצאים כעת, הוא המשגשג מכולם. ב־2010 אנשיו נהנו מההכנסה החציונית הגבוהה ביותר מכל המחוזות בארצות הברית, כ־120 אלף דולר לשנה. מ־2000 עד 2010 כמעט הוכפל מספר תושבי המחוז. חלק מהתושבים החדשים הם קומיוטרס ("יוממים"), שעובדים בוושינגטון הסמוכה וחוזרים לישון בפרברים. אבל רבים אחרים הם מהגרים עם יכולת והרבה שאיפות. כ־15% מהתושבים הם אסייתים, קצת פחות היספאנים ודרום אמריקאים, וכ־7.5% שחורים. לא מדובר במהגרי דלות. הם הגיעו לכאן כדי להקים עסקים, להצטרף לחברות הטכנולוגיה או להשתלב בערוצי הממשל. הם שואפים להיהפך לחלק מהאליטה האמריקאית, לא לשרת אותה. הבן שלי הוא אחד מהם, גם אם הוא אינו יודע עדיין לנסח זאת במילים.
כל הביצות בסל אחד
לאורך כביש 95 במדינת דלאוור הזעירה נפרדות דרכינו. אנחנו במכונית עם הפנים צפונה לניו יורק, אחרי ביקור חפוז במונומנטים של וושינגטון, כולל הצצה בפסל הלבן ורב ההוד של לינקולן והשתהות קצרה מול דמויות הברזל מעוררות הצמרמורת באנדרטה לזכר הרוגי מלחמת קוריאה, ועכשיו הערב כבר מתחיל לרדת והוא אומר לי: "אבא, צריך להמשיך את השיחה שהתחלנו בארץ".
והשיחה נמשכת. היא נסובה על האפשרויות שעומדות בפניו באמריקה לעומת אלו שבישראל. כלומר, הוא מסביר לי למה באופק האמריקאי שלו נמצאת הרווארד או פרינסטון או דיוק וקריירת כדורסל מבטיחה ומידה רבה של יציבות כלכלית, אם לא למעלה מכך, בזכות ההצלחה העסקית המסתמנת של "אבא ג'וש". אני מתכווץ בכיסא הנהג ושואל על שמירת הקשר איתי ועם שני האחים שלו שחיים בארץ, ומצביע על הקושי לדעת בגילו מה רוצים באמת לעשות כשנהיה גדולים, ומזכיר את ניסיון החיים הקצר שלו, שמגביל את יכולתו להבין באמת אילו קשיים עוד יצוצו בדרך, אבל את הכל אני עושה בהליכה זהירה שנועדה מצד אחד לטמון ספק אך מנגד לא לחסל מוקדם מדי חלומות על השכלה גבוהה בליגת הקיסוס והצלחה כללית בחיים.
ילדים חולמים מטבעם, ואז הולכים בעקבות החלום, כל אחד רחוק כפי שחשוב לו. אלא שלחלומות הנוכחיים שלו יש משמעות קשה מבחינתי: הליכה בעקבותיהם מחייבת פרידה. הוא יחיה כאן, ואני שם. אולי בגלל זה קשה לי שלא להתייחס אליהם כאל קלישאות־חלום של מבוגרים קרובים לו, שהוא אימץ אותן כשלו. אני מאמין שילדים בני 12 חולמים להיות רופא או מדען או כדורסלן, אבל לא על מוסד הלימודים שבו ילמדו להיהפך לכאלה. אבל אולי אני לא מבין בחלומות של ילדים אמריקאים, והוא הופך לנגד עיניי לאחד כזה.
שלוש פעמים בשנה אנחנו נפגשים, ובביקור הזה אני מבחין באופן חד הרבה יותר כיצד הוא הולך ומאבד את החיבור לישראל. משהו חליפי התגבש בעבורו, בסיס חדש נבנה, והוא מרשה לעצמו כעת להתנתק מבסיס האב בהרבה פחות פחד. זו קודם כל העברית, שהוא מאבד את טבעיות הדיבור בה ושותל בתוכה יותר ויותר פעלים מאונגלזים וטעויות שנובעות משימוש מועט בשפה. הוא קורא "ביצות" למה שהתרנגולת נותנת, ו"כיורות" למתקני החרס ששוטפים בהם פנים, ו"אולמים" למקומות שבהם משחקים כדורסל. הריבוי כבר לא טבעי אצלו. אבל זו לא רק השפה והמבטא שמחלחל, אלה בעיקר הקודים של ההתנהגות, כמו הנימוס האמריקאי שגורם להסס לפני תגובה ספונטנית והחשש מכל חריגה מהכללים, שבגללו הגערות שחטפתי מהריינג'ר הקשוח על חניה במקום לא מסומן באיזה פארק נטוש בקונטיקט היו כאין וכאפס לעומת הבוז שבני רחש לי על עצם זה שגררתי אותנו לבושה המיותרת באופן כל כך לא אמריקאי. המותר והאסור היומיומיים שלו שונים מאלה שהכרתי אצלו. לא בהכרח פחות טובים, אבל שונים לחלוטין. במהלך השבוע, ככל שאנחנו מתקרבים מחדש, האמריקאיות נסוגה לטובת הישראליות שאני נושא איתי, השפה קולחת מחדש ואפילו אפיזודת הריינג'ר מוזכרת בחיבה מסוימת והופכת לבדיחה פנימית בינינו. אבל ביום שישי אני עוזב, מי יישאר להשגיח? ולמה זה כל כך חשוב לי בעצם?
לעשות שבת בפלזנטוויל
במבט מפוכח, אני מבין שלא מדובר באיזו ישראליות אמורפית, שממילא אני מייצג לא מפואר במיוחד שלה. מה שאני מכנה "ישראליות" היא רק המייצג החיצוני של הדנ"א שלי. מה שהעברתי לבני גנטית ממילא יישאר אצלו לעולם בשיער ובמבנה העיניים ובצבע העור וביכולת הניתור או הכתיבה. מה שנמחק והולך הוא המכנה המשותף הסביבתי שלנו, הדנ"א החברתי, התורשה ההתנהגותית. וכשאנחנו חוצים את הגבול לניו יורק ומשלימים את חצי המסע לאורך החוף המזרחי, אני מגלה שהוויתור הזה לא קל לי.
אינני כועס עליו. העומק והעוצמה של העולם החדש שמחבק אותו מכל עבר התחוורו לי היטב ביומיים הראשונים של הביקור, שאותם העברתי בסביבת חייו הנוכחית. למען האמת, די היה בהתלוות לאימון ומשחק הפוטבול שלו בסוף השבוע כדי להבין שהוא בעצם עבר ליקום מקביל, שכמעט אין בו נקודות השקה עם היקום שממנו בא. על המדשאות רחבות הידיים של Community Church School, בית ספר פרטי בלב הפרבר העשיר שמארח את הפוטבול־של־שבת, התרחשה לנגד עיני סצנת פרברים כה מושלמת, שלרגע חשדתי שאמא שלו ביימה אותה כחלק ממסע השכנוע שלי.
ניו יורק מהאמפייר סטייט בילדינג. החרדה מוטמעת לעומק, ומגיל צעיר מאוד, לרוב במסווה של ניסיון להתמודד מראש עם כל סכנה שעלולה לצוץ צילום: אמיר זיו
אל רחבת החניה של בית הספר, שסביבה חנו אוטובוסים צהובים מיותמים מתלמידים בחופשת סוף השבוע, הגיחו בזה אחר זה מיני־ואנים, שהם הכל חוץ ממיני, גורסים תחתיהם את אבני החצץ ופולטים החוצה ילדים בבגדי פוטבול ונעליים ממוסמרות שכאן מכונות Cleat. עשרות רבות של ילדים בגילים שבין 6 ל־14 עלו במהירות על משטחי הדשא המהודקים והמסומנים היטב והחלו זורקים זה אל זה כדורים אליפטיים מעור, יודעים בדיוק מה נדרש מהם ולשם מה הם באו. מיד אחריהם נפלטו החוצה מהמכוניות הוריהם, בעיקר אמהותיהם, במעילי פליז גזורים היטב של נורת' פייס ומרמוט, האירו פנים האחד לשני, כל אחד לכל שני, ואז התמקמו לאורך קווי המגרשים, התיישבו על כיסאות מתקפלים ולא הסירו כל אחת ואחד את עיניו מילדיו.
עמדתי מעט מרוחק מההתרחשות, תחת עץ מקדמיה עצום ממדים שהיה נטוע בקצה המשטח. מהמרחק הבטוח הזה קריאות העידוד של האמהות, הוראות המאמנים ושריקות השופטים נהפכו למעין המהום בשפה לא מובנת לי. הכל היה זר, אולי הכי זר שאפשר. זרזיף הגשם שלא פסק מלרדת, הקור שחלחל מבעד למעילי הלא הולם, הנוף המיוער בכבדות, הכנסייה ברקע, בתי העץ עם גגות הרעפים השחורים, הדיינר המרוחק בקצה מגרש החניה, החיוך של ההורה החשדן למראה אדם בעל חזות ים תיכונית שמצלם מרחוק את הילדים. אווירה כמעט טווין־פיקסית שרתה על הכל, כמו בסרט אמריקאי שבו הבמאי מבקש לרמוז שתכף תיחשף האמת האיומה שמסתתרת מתחת לפלזנטוויל שעל פני השטח.
כשעמדתי שם, רואה אותו מרחוק רץ וחוטף בראש מקבוצת ה"ג'איינטס", הבנתי שהוא חי כעת בעולם שונה לגמרי מזה שאני חי בו. עולם שאין לי שום נגיעה בו, לא כל שכן שליטה על המתרחש בתוכו. עולם שבו כולם ללא יוצא מן הכלל מנתחים בכובד ראש תהומי כל מהלך פוטבול של ילד בן 8, ובסוף המשחק לוחצים ידיים באבירות, וילד שנפגע יורד מהמגרש לקול מחיאות כפיים, ואמהות מובסות מחמיאות לאמהות מנצחות, ומחלקים בו מדי שבוע מדליה קטנה על מנהיגות ומדליה קטנה על מאמץ, ונפרדים ב"סי יו נקסט וויק", ואז עולים לפורד אקספלורר או לשברולט סאב אורבן, שומעים ברדיו קלי קלרקסון וסרים לדיינר המקומי או ביום שמש לברביקיו בחצר, אחרי שמסיימים לרכוש את כל הדרוש לשם כך בסניף טארגט המרוחק 15 ק"מ נסיעה בלבד. ביקום המקביל, שאותו אני מייצג במחזה הזה, נוסעים בסובארו, שומעים נינט ובדרך למנגל עוברים בשופרסל דיל. אתה יכול לאהוב את זה, אתה יכול שלא. אבל אתה לא חשוב כאן. שאלת המפתח, יאמר לך כל פסיכולוג, עובד סוציאלי או עורך דין לענייני משפחה, היא "מה טוב לילד?".
תרגולת intruder
כבר שלוש שנים אני משחק עם עצמי את משחק האבות הגרושים המכונה "מה שטוב לילד". לעתים אני משתמש בשאלה כדי לדרבן את עצמי בקרב, לעתים קרובות יותר כדי להפסיד בכבוד. כך או כך, המשחק הזה מציב אותך מול אתגרים לא פשוטים. האם יכול להיות לילד טוב כשאני והפלג הישראלי של משפחתו נמצאים במרחק אלפי קילומטרים ממנו? ברור לי שבטווח הארוך הסתפקות בשיחת טלפון שבועית, שלושה מפגשים בשנה ועשרות תמונות במייל שבהן הוא מתבגר למול עיניך זה משהו שנוגד את טובת הילד. אבל אם בכל זאת טוב לו - והוא הרי אומר את זה מפורשות - מה זה אומר עליך ועל הקשר ביניכם? ואיך לעזאזל אתה יודע אם טוב לו?
במשחק ההחלטות האכזרי הזה, געגועיי כשלעצמם אינם כלי נשק שניתן להשתמש בו. כל בסיס להתנגדות שלי צריך להישאב ממנו. למשל, כשבאחת השיחות שלנו הוא מספר לי על תרגולות החירום שהם עוברים בבית הספר. יש תרגולת לטורנדו (יציאה למסדרון וישיבה ליד קיר עם ראש בין הברכיים), יש תרגולת לרעידת אדמה (ישיבה דומה תחת משקוף או שולחן), יש תרגולת לשריפה (קפיצה מהחלון), ויש את תרגולת "ד"ר בלו" - שם הקוד שניתן לחדירת גורם בלתי רצוי (intruder) לשטח בית הספר. במקרה כזה, קובעת התרגולת, תושמע במערכת הכריזה הקריאה "ד"ר בלו, פליז ריפורט טו דה מיין אופיס". באותו רגע ש"ד"ר בלו" נקרא למשרד הראשי התלמידים נדרשים לסגור במהירות את דלת הכיתה, להגיף את התריסים, לכבות את כל האורות ולשבת בשקט בחושך מוחלט במשך שלוש שעות. ל־intruder האמורפי אין הגדרה ברורה בתרגולת. הוא נע בין מחבל מתאבד מוסלמי לבין נער נוצרי אחוז אמוק עם רובה קצוץ קנה, כל ילד מוזמן להשלים את התמונה כרצונו כשהוא יושב בכיתה בחושך. תרגולת intruder היא מן הסתם עניין חשוב.
החרדה באמריקה מוטמעת לעומק, ומגיל צעיר מאוד, לרוב במסווה של ניסיון להתמודד מראש עם כל סכנה שעלולה לצוץ. בגן של הבן של אחותי, למשל, הממוקם בלב קיימברידג' העשירה והמגוננת שבשולי בוסטון, דקה מהרווארד סקוור, הילדים בני השלוש ישנים את שנת הצהריים כשנעליהם לרגליהם, שמא תפרוץ שריפה והם יידרשו לרוץ החוצה. באופן דומה, פעוטות לאורך החוף בבוסטון אינם מתרוצצים עירומים ללא חיתול. הציווי נגזר כנראה מהאיסור הכללי על עירום, וייתכן שמדובר רק בכללי התנהגות מוסכמים. כך או אחרת, אני חושד שמאחורי ההנמקה הרציונלית לכאורה של חשש מפדופיליה מסתתר יותר מקורטוב של רצון למנוע קלקול של הסדר והניקיון, אגב נטיעת עוד חתיכת חרדה כבירה בהורים.
וככל שאני עולה צפונה, החרדה נהפכת לאיום אמורפי שמרחף תמיד, ואילו השמירה על הסדר נהפכת לדבר עצמו. בשיטוט ברחבי הרווארד, מוסד אקדמי כביר ומעוז של ליברליזם, אתה נתקל בשוטרים רבים יותר מאלה שתיתקל בהם בשכונת עוני ניו־יורקית. מכונית של משטרת הרווארד חונה בטבעיות לצד כיתת סטודנטים שחוגגת אירוע בחצר הפקולטה, שוטרי סיור מהלכים כל העת בשבילי האוניברסיטה הפסטורליים, נציגי חוק יימצאו בכל כניסה לרכבת התחתית, שוטר עם חליפה זוהרת יעמוד לעולם ליד כל עבודת תחזוקה בכביש צדדי בקיימברידג', וחברו יציץ על הרגלי החניה והציות לתמרורים - דרך בדוקה לזהות זרים, משום שהמקומיים לא יעלו על דעתם שלא לחנות כחוק, לא כל שכן לבצע סיבוב פרסה גם בכביש נטוש לחלוטין.
מנמלי התעופה, דרך הפארקים של קונטיקט ועד חצרות הקולג'ים, בעוד ועוד מקומות שאני מגיע אליהם אני מגלה שהחירות האמריקאית נשמרת בקשיחות מופרזת. הדמוקרטיה נאכפת בעוצמה, כך שכל מי שמהווה איום לכאורה עליה מוצא אל מחוץ לגדרה. פלזנטוויל שמחבקת את הבן שלי כוללת את הסתירה הפנימית הזאת. לצד המנעמים המוחצנים היא כוללת גם את מעגל הקסמים האכזרי שבו החרדה לחייו של הפרט ואיכותם הולכת ומועצמת, ולכן גם מתעצמת מגננה אכזרית לא פחות. אין מקום ל־intruders, חריגים מוקעים החוצה. כדי להצליח, הוא יהיה חייב להיות אמריקאי.
מסיבת תה פרטית
על השבוע המשותף שלנו הכרזתי כעל "שבוע החינוך הגרוע". אנטיתזה לפלזנטוויל, אלטרנטיבה לאמא. כל מה שאסור, מותר. ג'אנק פוד בכל ארוחה, סרטים מוגבלי צפייה, בדיחות גסות דו־לשוניות, צחצוח שיניים לפי מצב הרוח, חציית כביש לא בירוק, בהייה בערוץ ההיאבקות, ביטול חובת קריאה וצפייה משותפת, ערב ערב, בשידורי הפלייאוף של ה־NBA ללא מגבלת שעת שינה. האמת, זה היה כיף חיים. החירות לחרוג מהכללים היא שחרור מענג, בוודאי באמריקה שהוא מכיר. הנרטיב של הביקור היה אפקטיבי הרבה מעבר לצפוי.
יום לפני החזרה הוא מרשה לי לחבק אותו ברחוב, בפרהסיה. בין המילים שלו וההתבדחויות שלנו אפשר לשמוע צער כן על הפרידה הקרבה. היכולת שלנו ליצור בקלות בכל מפגש מחודש אינטימיות אמיתית מקנה לי ביטחון מסוים ביחס לרלבנטיות שנשמרת לי בחייו. אנחנו צועדים עכשיו בדרכנו לנמל של בוסטון, לשיט תצפית לווייתנים. לספינה שלנו קוראים "אורורה", ואני מסופק מאוד אם אנשי צוותה מודעים לכך ש"אברורה" הרוסית, שעל שמה נקראת ספינתם, היא מסמלי המהפכה הבולשביקית, זו שהפגז שנורה ממנה ב־25 באוקטובר 1917 נתן את האות להסתערות הקומוניסטים על ארמון החורף בסנט פטרבורג. מעלינו מתנשאים מגדלי המשרדים של הסיטי של בוסטון, מרכז עסקים עשיר ושוקק עוצמה קפיטליסטית. כמה מאות מטרים מאיתנו ניצב מוזיאון "מסיבת התה של בוסטון", זו שתחת שמה מתקבצים היום מועדוני שמרני הימין הקיצוני בדרכם לנפנף מכיסאו את הנשיא השחור שהעז לערער על הסדר הישן.
האם גם אני צריך להתעקש על הסדר הישן?
לכפות עליו חזרה לישראל משמעותה התנגשות חזיתית איתו, לצד ריסוק הנתיב הזוהר שבו דוהרת המשפחה שבקרבה הוא חי. זו החלטה מאוד קשה, שמלווה תמיד בשאלה למה בעצם? החלום האמריקאי הרי מרחף כל העת מעל ההוויה הישראלית כמחוז חפץ, ארץ חלום שאליה נשואות העיניים. העובדה שאני לא חולם את החלום הזה כנראה איננה רלבנטית.
לפני שאנחנו נפרדים, במהלך הטיסה הקצרה בחזרה לווירג'יניה, אני אומר לו שאקבל בסופו של דבר את ההחלטה שאני חושב שתהיה הכי טובה בשבילו. אני אומר לו שאני רוצה להיות תמיד המקום שאליו הוא יוכל לברוח, פיזית או מנטלית, כשיימאס לו מחיי הבסדר שהוא חי. באופן מאוד לא אמריקאי מצדו, הוא מסכים בשמחה. אנחנו נפרדים בחיבוק. בפרהסיה.
