המאבק על הדמוקרטיה
הבעיה המרכזית בשיטת הבחירות הקיימת היא הפריימריז והרכבת הרשימות שחשופים להשתלטות עויינת מצד קנאים אידיאולוגיים או קבלני קולות וכשאלה בוחרים את חברי הכנסת נוצר פער בלתי נסבל בין הציבור המתון לחברי כנסת המחוייבים לקיצונים או מאכערים
האינטרסים האלה, הלגיטימיים בעיניי, נתפסו בציבור ובעיקר בתקשורת כ"מסריחים", כקומבינה נכלולית. לכן נוצר הצורך לעטוף ולשווק אותם באמצעות יעדים "ערכיים" ומוסכמים – שינוי שיטת הבחירות וחוק טל. שני דחלילים שיש סביבם רטוריקה ומלל אינסופיים, אבל לאף אחד באמת אין מושג מה צריך לעשות. לכולם יש תחושת בטן שצריך לעשות, אלא שהשכל מתקשה לספק לבטן תשובות.
נניח לרגע לחוק טל ונתייחס לשיטת הבחירות. הרצון לתקן נובע מזיהוי הקלקולים. אבל האם הקלקולים באמת נובעים מהשיטה? ממש לא. האם הקלקולים ייעלמו בהחלפת השיטה? בזמנו נעשה כאן ניסיון לשינוי שיטה בדמות הבחירה הישירה לראשות ממשלה. מדובר היה בהכלאה בין שתי שיטות - הנשיאותית והפרלמנטרית. חכמי השינוי השכילו לקחת את הרע משני העולמות ולשלבם. הסוף היה שהניסיון נכשל וחזרנו לשיטה הנוכחית.
ביסוד השינוי ההוא, והטרוניות הנוכחיות, מונחת הטענה להעדר משילות. ראש ממשלה לא יכול לעבוד כיוון שהוא לפות וכפות בידי אינספור שותפים ורסיסים קואליציוניים שמחשקים וסוחטים אותו. זו טעות, דמגוגיה ואחיזת עיניים. ראשית, ראשי ממשלות בישראל הוכיחו שכאשר הם רוצים, השמיים הם הגבול ליכולותיהם. הם עשו שלום, החזירו שטחים, יצאו משטחים, התנחלו בשטחים, עשו מלחמות, הפציצו כורים, העבירו תקציב דו-שנתי וכשהם ממש ממש רוצים, הם אפילו יכולים להתקומם נגד הטייקונים, ע"ע ששינסקי. תסתכלו על ברק אובמה האומלל שכבר שנים לא מסוגל להעביר רפורמת בריאות.
שנית, ראשי ממשלות בישראל בוחרים מרצונם להשתעבד לשותפים כאלה ואחרים. נתניהו יכול היה לבחור את קדימה והעבודה כשותפים ולא את ליברמן והחרדים. השיטה הנוכחית מאפשרת להקים קואליצייה שמייצגת את רוב הציבור השפוי. הבעייה היא לא בשיטה אלא בהחלטה.
השיטה הישירה, הנשיאותית, אינה מתאימה לישראל. הפקדת כוחות-על בידי שליט יחיד בחברה שסועה ומפוצלת כישראל היא מתכון לאסון. הפתרונות בדמות ריסון הכוחות האלה בידי פרלמנט הם מתכון לשיתוק. לכן, כדאי להתרכז בשיטה הפרלמנטרית שמבטאת שיח ופשרות בין הכוחות השונים בחברה. השיטה הישראלית אינה נקייה מקשיים, אבל בבסיסה היא שיטה טובה שצריך לחשוב על שיפורה ולא על שינוייה.
הבעייה המרכזית היא הפריימריז והרכבת הרשימות. פרופ' אמנון רובינשטיין הצביע בצדק על העיוות הבא: מרכזי המפלגות חשופים ל"השתלטות עויינת" משני סוגים: קנאים אידיאולוגיים או קבלני קולות. וכשאלה בוחרים את חברי הכנסת נוצר פער בלתי נסבל בין הציבור המתון לבין חברי כנסת שמחוייבים לקיצונים או למאכערים שהשתלטו על מרכז המפלגה. נתניהו רץ לזרועות מופז דקה אחרי שהתברר לו שמרכז מפלגתו נפל שוב בידי הפייגילינים.
לכך יש כמה פתרונות. החל בוועדה מסדרת וכלה בהתאמת הרשימה לכלל הבוחרים על ידי מועצת המפלגה או מנגנון אחר. נכון שפתרונות אלה הם פחות דמוקרטיים ברמה המפלגתית, אבל הם משרתים את הדמוקרטיה ברמה הלאומית. בכוחם לייצר כנסת שמייצגת את הרוב המתון, שאינה בת ערובה בידי פרלמנטרים שמחוייבים לקנאים שהשתלטו על מרכז מפלגתם.
אריק שרון פתר את הבעיה בהתנתקות מהליכוד ובהקמת קדימה. נתניהו מנסה לפתור את זה בהחזרת קדימה לחיקו. שני התמרונים האלה מצביעים על כך שלא רק הציבור, אלא גם המנהיגים משוועים לעמוד בראש גוף לאומי מרכזי, מתון, שבעד שתי מדינות ובעד שלטון החוק. שרון קיבל את ההחלטה האסטרטגית הזו, נתניהו עדיין לא ממש הכריע בין נאום בר-אילן (שתי מדינות) לבין פייגלין, חוטובלי, אלקין ויריב לוין. צריך לקוות שהמהלך של נתניהו יקים בסופו של דבר את הליכוד ששרון חלם עליו ושהפייגלינים יפרשו לבית היהודי או לאיחוד הלאומי. במקום שהכלב יפרוש מהזנב, שהזנב יפרוש מהכלב.
צריך לקוות שלכך התכוונו נתניהו ומופז בהתחייבותם לשינוי שיטת הבחירות.
