ליגת הקיסוס והחור בכיס הישראלי
הגשמת החלום האקדמי הגבוה של לימודים באחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב מחייבת הלוואות ענק, שנדרשות שנים כדי להחזירן. בתוך בועת הלוואות הסטודנטים שמאיימת להטביע את אמריקה יש גם לא מעט ישראלים שמוצאים את עצמם כבולים לקריירה ולחיים בחו"ל, עם חובות שספק אם יצליחו להחזיר. כמה מהם מדברים על המרדף הבלתי אפשרי אחרי הכסף
"את רוצה שאני אתחיל לבכות?", תוהה ע', עובדת סוציאלית בכירה שעובדת בניו יורק עבור הממשל האמריקאי, בתשובה לשאלה אם תוכל לחשוף את חוויית החזר ההלוואות שלקחה לצורך לימודיה בארצות הברית. ע' (השם המלא, כמו מרבית השמות המופיעים בכתבה, שמור במערכת) לא היתה היחידה שהגיבה בדרמטיות כזו לבקשה לספר על הנושא. "פחד מוות", "סיכון אדיר" ו"ענן שחור" הם רק חלק מהכינויים שהצמידו לחובותיהם כ־20 סטודנטים וסטודנטים לשעבר בארצות הברית, כולם ישראלים, שהתראיינו לצורך הכנת הכתבה. הם אולי למדו בחוגים שונים במוסדות לימוד שונים, אך הם חולקים גורל זהה: חובות של עשרות עד מאות אלפי דולרים. ובעוד שלחלקם יש תוכנית ברורה איך ומתי יחזירו את הכסף הזה, לאחרים - אין ממש מושג.
הישראלים הללו הם רק חלק קטנטן מבעיית חובות הסטודנטים הענקית בארצות הברית, המסתכמים נכון להיום בלא פחות מטריליון דולר. היקף החובות הזה, הגדול יותר מסך כל חוב האשראי הצרכני בארצות הברית, תפח מאז 1999 ב־551%. הסיבה המרכזית להתנפחות הבועה הזו היא פשוטה: שכר הלימוד בארצות הברית גדל בקצב רצחני, וכיום הוא כבר עומד בממוצע על 42 אלף דולר לשנה באוניברסיטה פרטית.
עבור אמריקאי מן השורה נטילת חובות עצומים עבור השכלה גבוהה זוהי נורמה, סוג של גלולה מרה שהיא חלק מהחיים, ממש כמו משכנתא. אולם לישראלים החוצים את הים התיכון ואת האוקיינוס בדרך להגשמת חלום האקדמיה הזה, ההתמודדות היא שונה. היא כוללת מחסור בגישה להלוואות מהסוג הזה בישראל או להלוואות בתנאים נוחים בארצות הברית, כיוון שהם אינם אזרחים.
"היכולת של הבנקים האמריקאיים לעקוב אחריך כישראלי נמוכה מאוד, כי אין לך היסטוריית אשראי, אתה יכול לחזור לארץ פתאום - ולכן על הסיכון הזה הם מוסיפים ריבית לחוב", אומר בועז שדלצקי, שותף מייסד בחברת קיסוס, המייעצת למועמדים ללימודי מינהל עסקים (MBA) בארצות הברית. לדבריו, "בשנים הנעימות של לפני המשבר הריבית היתה נמוכה מאוד. יש לי חברים ששילמו 3% ריבית ופשוט היו משקיעים כסף באפיקים סולידיים ומרוויחים יותר מה־3% האלה. אלא ששנה לאחר המשבר, ב־2009, הריבית הפכה לדו־ספרתית. לאור זאת סטודנטים נאלצו להביא כסף מהבית או לקחת הלוואות שקליות בארץ. הבעיה היא שבעוד שלבנקים בארצות הברית מתחילים לשלם רק עם סיום הלימודים, בישראל הבנקים גובים את ההחזר מהיום הראשון".
יעל, סטודנטית לקולנוע: "באתי לפה ממקום נאיבי, רציתי ללמוד ולא סתם לקבל חותמת גומי. עכשיו אני מפחדת פחד מוות. אני עומדת לצבור חוב של יותר מ־150 אלף דולר" צילום: שאטרסטוק "טלפונים לאמא"
אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את הלומדים בארצות הברית היא מתי ואם בכלל לשוב ארצה, כשמעל לראש רובצת חרב החוב. "יש כאלה שמתים לחזור לישראל אבל נתקעים בארצות הברית בגלל החובות", אומר בוגר ישראלי בארצות הברית. "אני לא מכיר אף אחד שלומד פה ומתכוון לחזור לארץ ישר אחרי הלימודים", הוסיף סטודנט אחר. "אנשים מגיעים לפה לא רק בגלל הרמה של הלימודים אלא גם בגלל אופציות התעסוקה הקיימות אחר כך. הרוב מתכוונים לעבוד פה כמה שנים ואז לחזור".
אך אם בוחרים לחיות בישראל ואם בארצות הברית, נדמה כי יש דרך נוחה אחת לסגור את החוב: ללמוד מקצוע מבוקש באוניברסיטה יוקרתית. "ההלוואה הזו היא השקעה קלאסית, ולכן צריך להסתכל על ההחזרים ביחס ליכולת ההשתכרות של הסטודנט אחרי התואר. אם הולכים ללמוד תיאטרון הסיכויים שתסיימו בהוליווד נמוכים מאוד. בהתאם לזה, היכולת להחזיר את ההלוואה נמוכה גם כן", אומר שדלצקי. MBA באוניברסיטה מובילה, לעומת זאת, אמנם עולה כ־200 אלף דולר, אבל אפשרויות ההשתכרות בזכותו גבוהות מאוד.
"התיאוריה אומרת שחמש שנים מיום סיום הלימודים אפשר לסגור את ההלוואה ולחזור לארץ", טוענת טל, שבשנה שעברה סיימה לימודי MBA ב־MIT וחייבת כ־150 אלף דולר. "כלכלית זה לא אפשרי מבחינתי לחזור כעת לארץ. אם אתה לוקח הלוואה מלאה אתה לא יכול ללמוד ומיד לחזור לארץ".
השורה התחתונה היא שמי שהתמזל מזלו להתעניין בפיננסים או במינהל עסקים יוכל להתמודד גם עם החזר הלוואה של מיליון שקל, אם יבחר להישאר תקופה ממושכת בארצות הברית. אולם מי שחלומו הוא אחר ורואה את ייעודו באמנות או בחקר ההיסטוריה, למשל, עלול לשלם על לימודיו לא רק בכסף, אלא גם בחיים של חרדה ומרדף סיזיפי למילוי בור ללא תחתית.
ע' (37), למשל, החלה ללמוד ב־2007 לתואר שני בעבודה סוציאלית בישיבת יוניברסיטי בניו יורק, שעלה אז 20 אלף דולר לשנה. "קיבלתי מלגה של 4,000 דולר, אך כיוון שהלימודים חייבו אותי בסטאז' של 20 שעות בשבוע, לא יכולתי לעבוד, אז הייתי צריכה ללוות כסף גם למחיה", היא מספרת. "לקחתי את כל מה שאפשרו לי וסיימתי את הלימודים בחוב של 80 אלף דולר. חשבתי לעצמי 'טוב, אני אעבור את זה', אבל גיליתי שזה לא נכון. פשוט ב־2008 נגמרו התקציבים להכל. מאז אומרים לי להגיד תודה שבכלל יש לי עבודה".
נכון להיום ע', החיה בניו יורק ונשואה למתרגם, מחזירה לבנק בכל חודש את המינימום האפשרי, העומד על כ־500 דולר - החזר המכסה פחות או יותר את הריבית על ההלוואה. "הנשיא אובמה הכריז באחרונהעל תוכנית מחילה על חובות, שלפיה מי שמשלם במשך 20 שנה וממשיך לקבל שכר מדי חודש לא יהיה מחויב לסגור את מלוא החוב שלו. אבל גם זה יוצר לי בעיה. ההורים רוצים שנקנה דירה, למשל, ואני לא יודעת מה להגיד להם. אם אני אעשה דבר כזה בזמן התשלומים ללימודים, זה עשוי למנוע ממני לקבל מחילה על החוב כי אהיה בעלת נכס".
"אני לא שונה מאף אחד שעומד בתל אביב ברחובות וצועק שאי אפשר לחיות", מסבירה ע' את מצבה. "אין לי מושג איך אני גומרת את החודש, והרבה פעמים זה נגמר בטלפונים לאמא. הקיץ, למשל, נסעתי לארץ ואמא שלי היתה צריכה לשלם על הכרטיס".
והמחשבה על חזרה לארץ למרות הכל עוברת בראש?
"העובדות הסוציאליות בארץ לא שבתו סתם. לפני שנה הלכתי לכנס של משרד הקליטה וכשסיפרתי שאני עובדת סוציאלית, אמרו לי 'לא נורא, את תמיד יכולה לחזור וללמד אנגלית'. לא בשביל זה עשיתי תואר שני. יש לי פה עבודה בתנאים טובים יחסית, יש לי ביטוח בריאות מעולה - ולמרות זאת אני מתה לחזור לארץ. אבל מה אני אעשה עם החובות האלה? אפילו כשאת מטלפנת ל'נפש בנפש' ואומרת שאת רוצה לחזור לארץ הם אומרים 'אם יש לך חובות לימודים אל תעלי'. אני מכירה בחורה שחזרה לארץ ופשוט הפקירה את ההלוואות. בינתיים לא עשו לה כלום אבל מתישהו בטח יעלו על זה. אי אפשר להתחבא, ישראל היא לא קובה".
"1,500 דולר בחודש"
סיפורה של י' (30) נשמע מסובך אף יותר מזה של ע'. היא סטודנטית לתואר שני בקולנוע באוניברסיטה אמריקאית מובילה. היום, כשהיא בשנה השלישית ללימודיה, היא כבר הספיקה לצבור חוב אדיר של 100 אלף דולר. "בחרתי ללמוד באוניברסיטה שהציעה לי מלגה, אבל היא עומדת רק על 20 אלף דולר", היא אומרת.
י' נעזרת בהלוואות סטודנטים למחיה ולהשלמת תשלום שכר הלימוד, העומד על כ־50 אלף דולר לשנה בשנתיים הראשונות ויורד ל־12 אלף בשנה השלישית. "ההתמודדות לא פשוטה, כל צעד הוא מלחמה מטורפת, כל החיים אני במרדף אחרי שכר דירה ואוכל", היא מספרת. "גם עכשיו אני חייבת לעבוד ויש לי פחות זמן להשקיע בלימודים. למעשה אני מפחדת פחד מוות מההשלכות. לאט לאט אני מתחילה להבין שאצטרך להחזיר 1,500 דולר בחודש במשך עשר שנים רק עבור מה שקיבלתי עד כה. אני אצבור בסופו של דבר חוב של יותר מ־150 אלף דולר".
ואת כבר יודעת איך תסגרי את החור הזה?
"אני צריכה לכוון את עצמי להשתכר בעתיד 4,000–5,000 דולר בחודש, אתה צריך לכוון את החיים שלך סביב חיפוש אחרי העבודות האלה. בתחום שלי כמעט בטוח שאין משכורות כאלה בארץ, וגם אם כן זה בשוטף פלוס 60 או שוטף פלוס 90. זו אחת הסיבות שהגעתי לפה. זה תחום מאוד פרוץ בארץ, אתה יכול לעבוד ולעבוד ולא ברור מתי ואיך ואם בכלל תקבל את הכסף. לפחות העובדה שאני פה עכשיו עשויה לפתוח לי הרבה דלתות בארץ".
אבל את מצליחה למצוא הצדקה לתשלום הענק הזה שאותו את משלמת?
"אני חושבת שזה קפיטליזם גרידא. מקומות מסוימים צברו שם, כך שהם יכולים לדרוש את זה וכל המערכת התארגנה סביב זה, גם המערכת הפיננסית. זה כדור שלג. אין קשר אמיתי בין התשלום לבין מה שמקבלים בתמורה. הכסף הזה הולך למדשאות הירוקות. כולם רוצים להיות פה, אבל כשאתה פה אתה מבין שהחלום האמריקאי לא עובד יותר. לדעתי, הרגע שבו השיטה הזו לא תעבוד יותר כבר נמצא מעבר לפינה. אולי בכלל כבר לא שווה לקחת את ההלוואות האלה, וצריך לחכות כמה שנים לראות מה יקרה".
לאור דבריה, ואף שהיא עדיין לא סיימה את הלימודים, י' כבר משוכנעת שהדרך היקרה שבה בחרה לא שווה את התוצאה - לפחות לא בתחום שאותו בחרה. "באתי ממקום נאיבי, רציתי ללמוד, אבל רוב האנשים סביבי פה באו בשביל חותמת גומי", היא מגלה. "כל הדיבור על קולנוע פה הוא כמה כסף כל סרט עשה ואיך לעשות עוד אחד כזה. אם מישהו היה שואל אותי על כדאיות של לימודים כאלה פה, הייתי אומרת לו להשקיע קודם שנה שנתיים בהגשת בקשות למלגות. לא לבוא לפה בלי כסף שיאפשר לך לחיות ברמה סבירה".
"לא הייתי מודע"
אולם בעוד שי' עשויה להיתקל בקשיים בהחזר החוב בעיקר בשל התחום שבו היא עוסקת, קולנוע, גם מי שלכאורה בחרו בתחום מניב יותר - אינם בטוחים מפני חוסר ודאות. א' (26) הוא סטודנט לתואר ראשון בכלכלה ובמחשבים באוניברסיטת קולומביה ומצוי בשנה הרביעית והאחרונה ללימודיו. הוא נשען על מלגות שונות מהאוניברסיטה כדי לכסות חצי משכר הלימוד, אבל על פי הערכתו הוא יסיים את התואר בחובות של 80 אלף דולר.
"אני עובד בערך 20 שעות בשבוע בארגון יהודי בתור שומר, זה מכסה לי רק את שכר הדירה ומעט הוצאות", הוא מספר ומתפנה לפרוט את תוכניותיו לעתיד, שנראות מבטיחות למדי: "המטרה שלי היא לעבוד בפיננסים, ולהגיע לחברות הגדולות, כמו גולדמן זאקס וג'יי.פי מורגן. בסופו של דבר, המוסד שבו אני לומד אמור לאפשר לי לקבל עבודות טובות והזדמנויות טובות ברגע שאסיים. עבדתי קשה כדי לעשות את זה ואני מקווה שזה היה צעד נכון. יש לי חברים שסיימו שנה שעברה והצליחו להשיג עבודות טובות, אבל זו מלחמה. זה לעשות את הדבר הכי קשה במקום הכי תחרותי. החברות מגייסות פחות מאז המשבר ויש עליהן הרבה לחץ, אבל השורה התחתונה שאם רוצים מספיק אז אפשר".
כמה זמן ייקח לך להחזיר את ההלוואה?
"אין לי מושג. אני יודע שאם אני אעבוד קשה אני יכול להחזיר, אבל יהיה לי קשה להחזיר את זה אם אחזור לארץ. החוב כובל אותי לפה וזו לא בהכרח סיטואציה שבה אני רוצה להיות. זה סיכון אבל צריך לקחת סיכונים כדי להגיע רחוק".
יש לך בכלל כוונות לחזור לארץ?
"אני מקווה שזה יקרה בשלב מוקדם, אבל אני עוד לא יודע מתי. אני חושב שאין מחיר לחיים בארץ. לחיות במקום שבו אתה מרגיש שייך וחלק מהתרבות זה משהו שאי אפשר לשים עליו מחיר, ולכן רואים הרבה ישראלים שחוזרים אפילו שהולך להם פה אחלה. כרגע בשביל המקצוע שאני מעוניין בו זה פשוט להיות במקום הנכון ובזמן הנכון".
עד שיוכל להרשות לעצמו לעלות על מטוס לנתב"ג ולשוב ארצה, א' יכול להתנחם בינתיים בידיעה שהוא אינו לבד במערבולת חוסר הוודאות הזו. במחלקה לכלכלה באוניברסיטת קולומביה שבה הוא לומד מתרבה והולך מספר הישראלים משנה לשנה, למרות הקשיים הכרוכים בהשבת ההלוואות לסטודנטים. "אני לא חושב שמי שעושה את זה בכלל יודע למה הוא נכנס", הוא מתוודה. "גם כשאני הגעתי לפה לא הייתי מודע לדברים. בסופו של דבר, זה לא שאנחנו מסיימים פה והולכים להתעשר".
בועז שדלצקי. "מוסיפים לזרים ריבית מיוחדת" צילום: עמית שעל "עדיף לעשות PhD"
מי שכבר סיים את הלימודים ומתמודד באופן יומיומי עם ניסיונות כיסוי חוב שבנוסף לריבית תפח ל־100 אלף דולר הוא א' (28) - אמן שסיים אשתקד לימודי תואר שני באוניברסיטה אמריקאית מובילה. "כשהגעתי לפה קיבלתי אזהרות לא לקחת הלוואה ולנסות למצוא כל דרך אפשרית אחרת לגייס כסף, כי תנאי ההלוואה לזרים גרועים מאוד", הוא משחזר. "הייתי חוזר על העצה הזו באוזני ישראלים שרוצים להתחיל ללמוד פה. נהוג לומר פה שהבנקים האמריקאיים מוגבלים בכמה שהם יכולים לדפוק סטודנטים אמריקאים, אז הם דופקים את הזרים יותר".
לאור העצות שקיבל, פנה א' לטענתו לבנקים ישראליים לפני שנסע כדי לקבל מהם הלוואות. עם זאת, לדבריו, לא היו מוכנים לדבר איתו על הסכום שאותו ביקש. "בסוף, למרות העצות שקיבלתי, לקחתי הלוואה בארצות הברית, רק בשביל להתחיל את הסמסטר הראשון מתוך מחשבה שעם תחילת הלימודים יעלו יותר אופציות לכסות את שאר הסכום במלגות ובעבודות מזדמנות, וככה באמת היה", הוא אומר. "סכום ההלוואה שלי נמוך יחסית ועומד על קצת יותר מ־20 אלף דולר. אני יכול להתחיל להחזיר אותו עד 10 שנים אחרי שלקחתי את ההלוואה, שפרוסה על פני 25 שנה. בגלל הריבית שנעה בין 9% ל־13%, אם אני אסיים לשלם את החוב בסביבות גיל 50 ומשהו, יצא שאשלם 100 אלף דולר".
הסכום האדיר הזה באמת שווה את הלימודים?
"כן. בזכות הלימודים האלה כבר מכרתי עבודות בסכום גבוה מאוד, אך מובן שיש לי הוצאות מחיה אחרות. אם הייתי בארץ הייתי עובד במשרה מלאה, נתמך בהורים, חי ברמת חיים נמוכה משמעותית ומבלה הרבה פחות זמן בעבודה בסטודיו. במילים אחרות, לא הייתי יכול לעסוק במקצוע שלי. לא הייתי יכול להתפרנס ממכירת אמנות כי לא היתה לי הגישה לאספני אמנות רבים כמו שיש לי פה".
עם זאת, לעומת האופטימיות והתקוות שמגלה א' כשהוא מדבר על הקשר המחייב שלו ושל החוב שאותו הוא צובר, ע', העובדת הסוציאלית שצברה חוב של 80 אלף דולר, בכל זאת מייעצת לסטודנטים הישראלים הבאים בארצות הברית לחשוב היטב לפני שהם עושים את הצעד הזה. "צריך לשקול את זה ברצינות, ובכלל כדאי לנסות להשלים את התואר תוך כדי עבודה שגם נחשבת לסטאז'", היא אומרת. "אפשרות אחרת היא לחפש מסלול ישיר לדוקטורט, שבו בניגוד לתואר השני נותנים מלגות וגם תקציב מחיה קטן. זה משהו שגם אני שוקלת לעשות, פשוט לחזור ללימודים. זה לא יפתור כלום, אבל זה ייתן לי קצת חופש".
