ההפרטה השקטה של מערכת החינוך

השיעורים על חשיבות הרגלי תזונה נכונה ואכילת ארוחת בוקר בריאה הם בחסות דגני הבוקר של תלמה. שיעורי החינוך המיני הם בחסות הקונדומים של דורקס. השיעורים על חשיבות השמירה על היגיינת הפה הם בחסות קולגייט.

השיעור על ההיגיינה הנשית הוא בחסות המותג אולווייז. תוכנית "חכמים בריבוע" להקניית הרגלי צרכנות נבונה היא בחסות רשת רבוע כחול. הספר בספרייה שמתאר את החידושים וההתפתחויות בעולם התקשורת הוא של פרטנר והסדנה על טכנולוגיית הפס הרחב היא של סלקום. שיעורי החינוך הפיננסי הם בחסות חברת הביטוח מגדל. יום הממתקיאדה הוא בחסות שטראוס. תוכניות שונות להעמקת הידע במתמטיקה או תוכניות להכשרת נוער למקצועות ההייטק הן בחסות אינטל, סיסקו, נס טכנולוגיות, מיקרוסופט ישראל, HP, פורמולה מערכות, אפלייד מטיריאלס, מוטורולה, יבמ, רד תקשורת, טבע, פיליפס ישראל, בנק הפועלים, בנק דיסקונט וגופים מסחריים אחרים.

השורה התחתונה היא שגם אם ההורים אינם מודעים לכך, ובעיקר גם אם הילדים אינם מודעים לכך, חלק לא מבוטל מהתכנים שהם מקבלים וסופגים במסגרת מערכת החינוך הממלכתית הם בחסות גופים עסקיים או שלוחות שלהם.

צריך להודות כבר בהתחלה כי ברוב המקרים הגופים העסקיים אינם נכנסים למערכת החינוך לשם קידום בוטה של מותגיהם בקרב קהל שבוי של צרכנים חסרי מודעות. הם פשוט מאמינים באמת ובתמים כי הם תורמים לקהילה ובמיוחד לאוכלוסיות מוחלשות. למרות זאת, אין ספק כי הימצאותן של חברות עסקיות בבתי הספר לא נעשית לשם שמים בלבד. אז היכן מצויה האמת בכל זאת? איפשהו באמצע. במסגרת התקציבים המופנים לה על ידי הממשלה, מערכת החינוך בישראל מתקשה לספק לתלמידים עולם תוכן ראוי, אלא רובד חינוכי מינימלי בלבד.

כדי לפצות על הפער הגדל מול מדינות המערב ומול שווקים מתחרים, חברות מסחריות החלו להיכנס לוואקום שיוצרת המצוקה התקציבית ומציעות תכנים שמתקבלים בחיבוק חם מצד המנהלים. בתמורה, לכל הפחות, הן זוכות לחיזוק התדמית השיווקית שלהן.

הבעיה בסיפור הזה היא שכפי שקבע מבקר המדינה היוצא מיכה לינדנשטראוס בדו"ח האחרון שלו, ברוב המקרים משרד החינוך כלל לא מודע לפעילות החברות בבתי הספר, והדברים נעשים ללא פיקוח פדגוגי או מקצועי. במילים אחרות, קיים סיכוי שחלק מסוים מהתכנים שאליהם התלמידים נחשפים במסגרת אותן פעילויות חצי מסחריות, היה נפסל בידי משרד החינוך אם רק היתה לו שליטה ובקרה על העניין.

המבקר מציין כי תוכנית חיצונית של חברת תקשורת ידועה התקיימה כסדנה שבמהלכה נבחנה השאלה "כיצד יוכל מכשיר סלולרי לסייע לתלמיד?" צילום: שאטרסטוק

ההורים לא מעודכנים

על פי דו"ח המבקר מתחילת החודש, בכל 3,100 בתי הספר הרשמיים שפועלים במערכת החינוך נמצאה מעורבות של גורמים חיצוניים. יותר משליש מבין גורמים אלה - 36.5% - הם גורמים מסחריים. הגוף שאמור לאשר את כניסתם של הגורמים המסחריים אל בין כותלי בתי הספר הוא ועדת הפרסומות במשרד החינוך.

על פי הדו"ח, הוועדה מקבלת כ־30 בקשות להיתרים מדי שנה, ובשנת הלימודים הקודמת היא הנפיקה רק תשעה היתרים. זו רק טיפה בים גדוש חברות מסחריות. המבקר קובע כי במערכת החינוך נמצאו 238 פעילויות של גורמים מסחריים, שרובן מעולם לא קיבלו שום הכשר מוועדת הפרסומות.

כך למשל, במסגרת יום הממתקיאדה שנערך בספטמבר בשנה שעברה בבית ספר לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בפתח תקווה בחסות שטראוס, בנו התלמידים בית ממתקים גדול שנושא את סמל החברה, וגם קיבלו חטיפים של עלית. מבקר המדינה קבע כי "לא ניתן לחברה היתר לקיים את הפעילות הזו". משטראוס לא נמסרה תגובה עד סגירת הגיליון.

אלא שלעתים הרדאר של משרד החינוך מפספס את הגוון המסחרי של תוכנית מסוימת וניתן לה אישור. כך למשל, המבקר מציין כי "תוכנית חיצונית של חברת תקשורת ידועה התקיימה כסדנה, בין השאר כדי לחשוף את הלומד לטכנולוגיית הפס הרחב של מכשירי טלפון סלולריים מהדור השלישי, ולשינוי שהוא מחולל בקרב המשתמשים. במהלך הסדנה הושם דגש על ההתפתחויות בתחום ועל ההתייחסות למכשיר הסלולרי כאל מצלמה. התלמידים צילמו תמונות מהווי בית הספר במכשירים סלולריים, כשלצורך כך חולקו להם מכשירים סלולריים. בהמשך הסדנה דנו בשאלות כגון 'כיצד עזר או הפריע המכשיר הסלולרי במלחמה האחרונה?' או 'כיצד יוכל מכשיר סלולרי לסייע לתלמיד?'".

ומה יכולים ההורים לעשות כדי לבלום את החברות? כלום. למשרד החינוך יש בלעדיות בבחירת התכנים בחסות המסחרית, כשלהורים עצמם אין כל יכולת להשפיע בעניין. יתרה מכך, להורים גם אין כל דרך לדעת אילו תוכניות בחסות מסחרית נלמדות בבית הספר שבו לומדים ילדיהם. כמו במקרים אחרים, השקיפות אינה נר לרגלי משרד החינוך. זאת אף שלפי חוזר של משרד החינוך מדצמבר 2010, המשרד היה אמור להקים אתר אינטרנט ייעודי שבו מורים ומנהלי בתי ספר יוכלו לעיין בתוכניות בחסות מסחרית ולחוות דעתם. אולם ככל הידוע, שנה וחצי חלפו עברו - והאתר עדיין לא הוקם. מה גם שאם היה קם, להורים לא היתה גישה אליו.

המבקר התייחס בדו"חו האחרון למחסור בשקיפות, וכתב כי "על משרד החינוך להפיץ לבתי הספר רשימה של תוכניות של גורמים מסחריים שקיבלו היתר לפעול במוסדות חינוך, ולהבהיר שאין להפעיל תוכנית של גורם מסחרי שאינו מופיע ברשימה".

לינדנשטראוס. המבקר קבע שאין פיקוח פדגוגי על פעילות החברות צילום: עטא עוויסאת

ועדת הפרסומות נחשפת

לינדנשטראוס מצטט בדו"ח מחקר מקיף בנושא השפעת תוכניות לימוד במימון מסחרי על מערכת החינוך שערך אסף שטיין, אז מאוניברסיטת תל־אביב וכיום דוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. במחקר שפורסם ב־2010, נחשף לראשונה טפח מעבודתה של ועדת הפרסומות של משרד החינוך, הפועלת בשגרה בחוסר שקיפות מוחלט.

במסגרת המחקר שטיין הצליח לקטלג את כל הבקשות להיתרים שהתקבלו בוועדת הפרסומות בשנים 2003–2005. הוא חילק את הבקשות שמפנים גופים מסחריים לוועדת הפרסומות לקטגוריות הבאות: בקשות להקצאת מקום לפרסומות בשטח בית הספר, בקשות לשילוב חומרי ותוכניות לימוד בחסות מסחרית במערכת הלימודים, בקשות למתן חסות עסקית לאירוע חד־פעמי או חד־שנתי וכן בקשות לשיתוף פעולה עם המגזר העסקי לגיוס משאבים או תרומות לבתי ספר.

על פי המחקר, חלק הארי של הבקשות (38%) הן בקשות לכלול במערכת השעות תוכניות לימוד בחסות מסחרית. 19% מהבקשות הן להצבת פרסומות בשטחי בית הספר - למשל, התקנת מסכי טלוויזיה לשם הקרנת פרסומות או החלפת הצלצול שמסמן את ההפסקה הגדולה בנעימה מוכרת מתוך פרסומת מסחרית. דוגמה אחרת היא בקשה לקבל חולצות עם הכיתוב "בנק הפועלים" לכבוד היום הראשון בבית הספר של תלמידי כיתה א'.

מאחורי הקלעים למה חרגה ועדת הפרסומות ממדיניותה עבור לימור לבנת? במסגרת המחקר על מעורבות גורמים מסחריים במערכת החינוך מגלה החוקר אסף שטיין את אחורי הקלעים של יחסי הגומלין בין לשכת שרת החינוך לבין התקשורת והגופים המסחריים החזקים במשק שאול אמסטרדמסקי לכתבה המלאה 

שטיין מציין במחקר כי למרבה הפליאה, רוב הבקשות הגיעו מצד גופים ממלכתיים כמו מחלקות חינוך ברשויות המקומיות או בתי הספר עצמם. במילים אחרות, בתי הספר והרשויות פועלים למציאת עוד ועוד מקורות מימון כדי להתמודד עם הקשיים התקציביים.

ועדת הפרסומות של משרד החינוך דוחה על הסף כל בקשה שמטרתה היחידה היא להכניס לבתי הספר פרסומות גרידא. עם זאת על פי המחקר, תוכן שיווקי במסווה של תוכנית לימודית בעלת ערך מוסף מתקבל לרוב בשמחה על ידי משרד החינוך. לשטיין התברר כי 18 בקשות קיבלו תשובה חיובית בעוד שמנגד רק חמש נדחו. "על פי רוב, הפעילויות המוצעות מועברות למפקח המקצוע הרלבנטי במשרד החינוך לשם הערכת איכותה ותרומתה של התוכנית", כותב שטיין. "זהו הגורם שלחוות דעתו יש השפעה רבה על החלטת הוועדה ביחס לשאלה אם קיים ערך מוסף חינוכי בהצעתו של העסק".

הבולטת בין הבקשות שהופנו לוועדת הפרסומות לשם הפעלת תוכנית לימוד במסגרת מערכת החינוך נוגעת ל"תפור עליי" - תוכנית הפועלת מאז 2003 ב־1,000 בתי ספר וב־1,000 גני ילדים. נותנת החסות העיקרית לתוכנית היא יצרנית המזון הבינלאומית יוניליוור, באמצעות מותג דגני הבוקר של תלמה. במסגרת התוכנית, שאומצה באופן רשמי על ידי משרדי הבריאות והחינוך תחת הכותרת "שנת הבריאות במערכת החינוך", ואף זכתה לאזכור חיובי בדו"ח אחר של מבקר המדינה מ־2008, הילדים מקבלים תכנים מגיל הגן ועד י"ב.

בגילי הגן הילדים מקבלים ערכה של "ממלכת הבריאות", שבעזרתה הם לומדים, בין היתר, על חשיבות ארוחת הבוקר. בכיתות א'–ג' הם מקבלים ערכה על מסע ההרפתקאות אל ארוחת הבוקר. בכיתות ד'–ו' התלמידים מקבלים ערכה שמדריכה כיצד לאכול בתבונה לאורך היום, ואילו בכיתות ז'–י"ב נמסרת לידיהם ערכה העוסקת בחינוך מיני ובשינויים בגיל ההתבגרות. עד לפני כמה שנים גם חברת התרופות פרומדיקו, שמייצרת ומשווקת, בין היתר, קונדומים תחת המותג דורקס, נתנה חסות לתוכנית. בפרומדיקו בחרו שלא להיענות לפניית "כלכליסט" להתייחס לנושא.

"כניסת גורמים מסחריים לבתי הספר מחלישה את החינוך לחשיבה ביקורתית ולאזרחות דמוקרטית", טוען שטיין בשיחה עם "כלכליסט". "לדעתי, אזרחים שקונים מוצרים בלי לחשוב, לפי המסרים שדוחפים להם בפרסומות ובפרסומות סמויות, גם מצביעים לבסוף בקלפי לפי מסרים פרסומיים שטוחים. אם אנחנו רוצים אזרחים שחושבים ומבקרים את המסרים שמעבירים להם לגבי מוצרים בסופר, וגם לגבי פוליטיקאים ומפלגות, השינוי צריך להתחולל בבתי ספר, בעידוד חשיבה ביקורתית".

שר החינוך, גדעון סער

"בונים מודל חדש"

לדברי שטיין, "עסקים ועמותות לא יכולים להביא לעידוד חשיבה ביקורתית, פשוט מפני שיש להם אינטרס צר מדי שמונע מהם לעודד לחשיבה ביקורתית. כניסתם של עסקים לבתי הספר הציבוריים מקדמת את הזהות הצרכנית על חשבון הזהות והתרבות ההומניסטית".

שטיין כותב במפורש במחקרו כי "היעדרם של מנגנוני פיקוח ואכיפה (כפי שגם קובע דו"ח מבקר המדינה - ש"א) והיעדרו של תהליך מחייב של שיפוט מקצועי מרוקנים מתוכן את ההגדרה 'שותפות בעלת ערך מוסף חינוכי'. הגדרה זו מנוצלת כדי לספק תעודת הכשר לפעילויות בעלות גוון מסחרי בוטה".

משרד החינוך לא הגיב עניינית לטענות שהופנו אליו על ידי "כלכליסט" בעקבות דו"ח המבקר. בתגובה כללית שהוא מסר, הוא השיב כי "ירענן את ההנחיה שלפיה כל תוכנית חיצונית מחייבת בדיקה מראש ובקרה. כמו כן", הוסיפו במשרד, "יישלח מכתב לכל מנהלי בתי הספר שבו יובהר כי במקרים שבהם חברות מסחריות מבקשות להיכנס בשערי המוסד החינוכי, הן יחויבו לנהוג בכפוף למדיניות המשרד. מודל חדש של משרד החינוך להסדרת כניסתם של גופים מהמגזר השלישי מצוי בשלבי אישור סופיים".

המניעים של הגופים המסחריים המפעילים תוכניות לימוד במערכת החינוך, דוגמת תוכנית "תפור עליי", אינם מניעים שליליים. במידה רבה, תוכנית "תפור עליי" מספקת לילדים בכל שכבות הגיל תכנים שייתכן שלא היו מקבלים כלל ממערכת החינוך הממוסדת. אלא שכאן בדיוק נמצא השטח האפור שבין המצוי לרצוי. יכולת השיפוט של הילדים שונה מזו של הוריהם, והמודעות שלהם לעובדה שמדובר בתכנים הממומנים בידי גוף מסחרי היא אפסית. חוץ מזה, אין להם או להוריהם כל בחירה אם לצרוך את התכנים הללו, בניגוד לתכנים שמועברים במסגרות מחוץ לבתי הספר.

האם העובדה שמערכת החינוך אינה מספקת תכנים כהלכה - או שיש לבתי הספר הזדמנות לחסוך בתקציב ולהעביר את האחריות להעברת תכנים בנושא לחברה מסחרית - מספיקה לבדה כדי לקבל תוכניות לימוד בחסות מסחרית בבתי הספר? האם ההורים בכלל היו מתנגדים לכניסת תכנים כאלה אם היו מבינים את משמעותם? האם האלטרנטיבה - אי־הקניית תוכניות כאלה ואחרות כלל, היא טובה יותר? האם זו בהכרח האלטרנטיבה היחידה?

מחברת רד תקשורת נמסר: "זה למעלה מתריסר שנים תורמת "רד" חדרי מחשבים למוסדות המטפלים בילדים בסיכון – ילדים שהוצאו מבתיהם על פי צו בית-משפט, מועדוני מקלט ובתי יתומים. איננו תורמים כמעט דבר לבתי-ספר ציבוריים. "רד" אינה מקבלת דבר בתמורה, ומעולם לא ציפתה לזכות כתוצאה מכך להטבה מסחרית כלשהי. איננו מוכרים מוצרים לצרכן הפרטי, אלא מוצרי טלקומוניקציה המיועדים לחברות גדולות".