גם בקריירה: כדי להתקדם צריך להניח לעבר
פרופ' אורית טיקוצינסקי, מומחית בקבלת החלטות מהמרכז הבינתחומי, מצאה שלוש תופעות שתוקעות אותנו במקום וגורמות לנו להמשיך לסבול בעבודה לא מהנה במשך 20 שנה; הפתרון הוא פשוט לשנות גישה
כשפרופ' אורית טיקוצינסקי עשתה את הדוקטורט שלה בארה"ב, היא נהגה לטוס לארץ לעתים קרובות אבל לא נרשמה למועדון הנוסע המתמיד. בכל פעם ששאלה את עצמה למה לא הצטרפה, פעולה שלא הייתה דורשת ממנה מאמץ רב, התשובה הייתה "כי לא עשיתי לפני שנה. ואם הייתי עושה לפני שנה הייתי יכולה לטוס עכשיו סביב העולם במחלקה ראשונה בחינם". היא אמרה לעצמה שאם תעשה עכשיו תוכנית נוסע מתמיד היא לא תקבל כלום - זה אפילו לא יספיק לה לשדרוג, ולכן היא לא רוצה להתחיל עם זה. למעשה, כך אמרה, היא גם לא רצתה לחשוב על זה.
כך החלה טיקוצינסקי, מרצה וחוקרת בביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לחקור אם דפוס המחשבה וחוסר הפעולה שחוותה וגילתה שעצם ההחמצה גורמת לנו לקיפאון. באופן דומה, היא מסיקה, אנשים שנמצאים בקריירה שהם לא אוהבים עשויים להישאר כלואים בה עקב החלטות שעשו בעבר. ייתכן שאי שם בדרך היתה הזדמנות לעבור למקום אחר, אך היא לא נוצלה, ולכן גם אם תצוץ בעתיד הזדמנות נוספת (אם כי אטרקטיבית פחות מהקודמת), נבחר לוותר עליה.
פרופ' טיקוצינסקי מדברת על שלושה אפקטים שיכולים לענות על השאלה למה אנחנו נשארים במקום עבודה שלא טוב לנו בו. האפקט הראשון הוא הנטייה שלנו לשמר את המצב הקיים, או "הטיית הסטטוס קוו". "אם יש לי שתי אלטרנטיבות פעולה, האחת להישאר במקום שבו אני נמצא והשנייה ללכת למקום חדש שאני לא מכיר, אז יש לנו העדפה לסטטוס קוו", מסבירה טיקוצינסקי. כמו הפתגם באנגלית "Better the devil you know".
האפקט השני קשור להשקעה שכבר נעשתה ונקרא אפקט ה"עלות השקועה" (Sunk Cost). הוא זה שגורם לנו להישאר במקום עבודה שאנחנו לא אוהבים 15 שנה רק כי כבר עבדנו שם 15 שנה. "הרבה פעמים אתה ממשיך באותה פעולה או דרך שבחרת בה פשוט כי כבר השקעת כל כך הרבה. אם ניקח לדוגמה מקצוע של פסיכולוגיה או עריכת דין, השקעת הרבה כסף בלימודים, בהכשרה, בהכנת עבודות וסמינרים ורצת כבר למיליון ראיונות. אז אם עכשיו תרצה לשנות מקצוע, אתה מרגיש שזרקת לפח שנים של מאמץ, וזה דבר שמגדיל את כוח השאיבה למקום בו אתה נמצא", אומרת טיקוצינסקי.
אחת הדוגמאות הרווחות לאפקט הזה היא אנשים שנשארים במערכות יחסים שבהן הם לא מאושרים שנים על גבי שנים. "אבל המחשבה של 'עכשיו אני אתגרש? אחרי 20 שנה שסבלתי פה?' גורמת להם להימנע מגירושים. כאילו שברגע שאתה קוטע את היחסים אז כל ה-20 שנה האלה מתבטלות. בגלל שסבלת 20 שנה אז תמשיך לסבול עוד 20? אותו הדבר עם קריירה - לא ממשיכים לסבול בגלל שכבר סבלת בקריירה הזאת 10 או 20 שנה", אומרת טיקוצינסקי.
לא חייבים להמשיך לסבול צילום: שאטרסטוק
האפקט השלישי שחקרה טיקוצינסקי הוא אפקט האינרציה של אי פעולה (Inaction Inertia) - מצב שבו מחמיצים הזדמנויות פעולה. "נניח שבאיזשהו שלב ההזדמנות דפקה בדלת, אבל אולי בדיוק שטפת כלים באותו הזמן, או לא שמת לב, או לא זיהית כמה זו הזדמנות פעולה אטרקטיבית, וחלון ההזדמנויות נסגר. מאותו רגע אתה הופך להיות פגיע לתחושת חרטה שתתרחש עם כל הזדמנות נוספת שתיקרה בדרכך אם היא תהיה פחות אטרקטיבית מזו שהחמצת", היא אומרת.
טיקוצינסקי מסבירה שייתכן שההזדמנות החדשה אטרקטיבית מאוד, אבל מי שפספס הזדמנות קודמת לא ינצל אותה. "זה למעשה מצב שמתרחש כאשר החמצה של הזדמנות מאוד אטרקטיבית מובילה אותך להמשיך ולהחמיץ הזדמנויות בעתיד פשוט כי הן פחות אטרקטיביות מזו שכבר החמצת. וזה למעשה יוצר מצב שבו אחמיץ גם הזדמנויות טובות כי 'פספסתי את עסקת המאה'", אומרת טיקוצינסקי.
לדבריה, יש שתי סיבות שבגללן נמשיך לפספס הזדמנויות: "דבר ראשון, בהשוואה להזדמנות שהחמצתי שום דבר כבר לא נראה ממש מושך, ושנית, ישנה הידיעה שאם עכשיו אסתפק בהזדמנות הזאת שנקרתה בדרכי, אני באמת ארגיש מטומטם על ההחמצה הקודמת".
החרטות על הזדמנויות שפוספסו מונעות התקדמות צילום: שאטרסטוק
להשאיר את העבר בעבר
מניעת חרטה היא הגיונית. השאלה, אומרת טיקוצינסקי, היא מה המחיר שאנחנו משלמים על כך, וזו שאלה של ניתוח עלות מול תועלת. "מול העניין של למנוע מעצמך חרטה, שאתה משיג באמצעות כך שאתה מפסיק להסתכל על הזדמנויות חדשות מכיוון שכל הזדמנות חדשה מזכירה לך את זו שהחמצת, יש את העניין שאתה ממשיך לשלם את המחיר של להיות בעבודה שאולי היא לא אידיאלית בשבילך".
פרופ' אורית טיקוצינסקי צילום: אוראל כהן הדרך להשתחרר, לדבריה, היא להשאיר את העבר בעבר. כמובן שגם כאן - קל יותר לדבר מאשר לעשות. בקבלת החלטות השקעה למשל מלמדים את הסטודנטים להתעלם מהשקעות עבר. אבל במחקר שערכה גילתה טיקוצינסקי שאם היתה למשקיע אפשרות לצאת ממניה מפסידה והוא לא עשה זאת, בהמשך הוא יתקשה לצאת הרבה יותר מאדם שלא היתה לו את ההזדמנות הזאת בגלל תחושת ההחמצה.
עם זאת, טיקוצינסקי מראה שלפעמים, כאשר העלות של ההימנעות מתחושת החרטה גדולה מאוד, אנשים דווקא מסוגלים לפעול. במחקר שערכה שאלה אנשים אם היו קונים חליפה בהנחה של 10% אם היו יודעים שעד יום לפני כן נמכרה בחצי מחיר במסגרת מבצע. לדבריה הם השיבו שלא היו עושים זאת, אך אם אמרה להם שהם זקוקים לחליפה לחתונה של חבר בעוד יומיים - הם השיבו שירכשו את החליפה.
כלומר, כאשר העלות של אי הפעולה עולה על עלות הפעולה אנשים יבחרו לפעול. "אם הסבל שלי בעבודה הולך ומלווה אותי יום אחרי יום, יגיע רגע שבוא אני אגיד, 'אוקיי, החמצתי הזדמנות אז, ואם אני הולך על הזדמנות אחרת עכשיו זה יאכל אותי, אבל שווה לי לחוות את החרטה הזאת מאשר להמשיך להיות במקום בו לא טוב לי'", אומרת טיקוצינסקי.
"אני כבר אסדר לעצמי את המקום שלי"
לא בהכרח צריך לרוץ ולשנות קריירה. שני דברים שהמחקרים של טיקוצינסקי מראים ללא ספק הם שיש לאנשים יכולת להתגמש ולחיות במציאות שהיא לא תמיד קלה, ולנווט בתוכה כדי שלא יצטרכו להיות כל הזמן במצב של חרטה, ושנית, שאנחנו מסוגלים לשים את העבר - בעבר.
הגמישות מאפשרת לאנשים למצוא דרך להפוך את מקום העבודה לטוב יותר עבורם, מסבירה טיקוצינסקי. "יש פתגם בלאדינו שאומר 'תן לי להיכנס, אני כבר אסדר לעצמי את המקום שלי כמו שאני רוצה'", היא מצטטת את סבתא שלה. לכן היא ממליצה לבדוק אם אפשר להפוך את העבודה הנוכחית למתאימה יותר לפני שחושבים על משהו קיצוני כמו שינוי קריירה.
"יש למשל פסיכולוגים קליניים שאומרים לי, 'אני נהנה מאוד מהעבודה בפסיכולוגיה קלינית, אבל קשה לי העניין של לשבת בחדר שעות על גבי שעות'. אבל קיימים תחומים בפסיכולוגיה שעדיין מאפשרים לעסוק בטיפול ולא מצריכים ישיבה בחדר כל כך הרבה שעות, כמו למשל פסיכולוגיה רפואית או פסיכולוגיה שיקומית", היא אומרת.
המחקרים מראים, כאמור, שאנחנו מסוגלים לשים את העבר בצד אם אנחנו בודקים את הסיבות לדבקות שלנו בו, ושאנחנו מסוגלים להפנות את המחשבה שלנו מהאפשרויות שהיו בעבר לאפשרויות הנוכחיות, ולקבל החלטה בצורה שקולה ונכונה יותר.
או כפי שטיקוצינסקי מנסחת זאת: "אם אתה שואל את עצמך למה אני לא עושה משהו והתשובה היא כי לא עשיתי את זה קודם, אז אתה יכול עכשיו להמשיך הלאה, כי אתה מבין שמה שהיה נגמר ומה שחשוב עכשיו זה מהן האפשרויות שעומדות בפניך כרגע".
