מטלנסקי להולילנד: הש"ד שימשיך לרדוף את אנשי הפרקליטות

עוד בטרם נדמו הדי הכרעת הדין בפרשות ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות שנידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים, כבר נשמעים קולות בפרקליטות לשקול מחדש את תיק הולילנד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

אולמרט, הנאשם המרכזי בירושלים, הוא נאשם שולי (מספר 8) בפרשת הולילנד. "פחיתות כבוד" זו לא תמנע מהביקורות לשפד בחריפות את הפרקליטות במקרה של כישלון נוסף בעניינו. עם כל הכבוד להלל צ'רני ולאורי לופוליאנסקי, פרויקט הולילנד (המשפטי, לא הנדל"ני), נבנה גם ובעיקר עבורו.

המעבר מירושלים לתל אביב הוא גם המעבר בין העד משה טלנסקי לעד המדינה ש"ד. אם טלנסקי הוגדר בהכרעת הדין שלשום כ"הזוי" ו"מכביר כזבים", הרי שש"ד עלול להיות טלנסקי בחזקת עשר. הפרקליטות שמבינה את זה כבר הודיעה לבית המשפט שהיא מגישה רק את האישומים שמגובים בראיות חיצוניות. ובכל זאת, יש בתיק הזה נאשמים שעיקר האישום נגדם נברא מפיו של ש"ד. אביגדור קלנר למשל, וגם אהוד אולמרט. אולמרט עצמו לא תוגמל בידי ש"ד, ונתיב הכסף מוביל על פי כתב האישום למקורביו: האח יוסי, המהנדס אורי שטרית והמזכירה שולה זקן. אולמרט נקשר לשוחד רק בעדותו של ש"ד. 

עד המדינה ש"ד בבית המשפט בת"א צילום: עמית שעל

ועכשיו, אחרי התרסקות טלנסקי, חוששת הפרקליטות לגורל דומה לש"ד. הדרך למזער נזקים היא ביטול האישומים נגד אולמרט. הבעיה היא איך עושים את זה כדי שהחבטה בירידה מהעץ תכאב כמה שפחות.

שתי דרכים אפשריות: הראשונה, להזכיר לאולמרט שלא מאוחר לנצל את זכותו לשימוע ולנהל את השימוע באוזן קשבת במיוחד. השנייה, להמתין לאחר החקירה הנגדית, לאמוד את נזקיה, לבצע הערכת מצב מחודשת ולבטל אז את האישומים שבשלב הזה יאבדו נפח ניכר מזה שהתקבל בחקירה הראשית.

מה המסר

לקביעות בית המשפט בעניין ניגוד העניינים של אולמרט ואורי מסר יהיה משקל רב בעת קביעת הקלון

פרשת מרכז ההשקעות תיכנס להיסטוריה כאישום הראשון שבו הורשע בפלילים ראש ממשלה בישראל. באופן טבעי, היא זכתה להתייחסות קוטבית מפי אולמרט ולדור, בסיכומיהם שלשום. אולמרט המעיט, לדור החמיר.

האמת היא איפשהו באמצע. אולמרט כשר התמ"ת ושר התקשורת טיפל בלקוחות של עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר ואיש סודו דאז. מדובר בלקוחות מגוונים: חברת שמן, מפעל סיליקט בדימונה, פרויקט נבטים בנגב, בזק.

אולמרט, לא רק שלא נמנע מלטפל בלקוחותיו של מסר, הוא אפילו הלך קצת לקראתם. "הנאשם קיבל כמה החלטות שהיטיבו עם היזם", נכתב בהכרעת הדין, ובמקום אחר נכתב: "הוא נמנע משמיעת בעלי עניין אחרים שעמדתם היתה מנוגדת לעמדת הלקוחות של מסר ושכלל לא הוזמנו לאותם הדיונים, אף שקיומם היה ידוע לנאשם".

החלטות אחרות קיבל אולמרט בניגוד להמלצות שסופקו לו על ידי הדרג המקצועי. אף שזכותו כדרג מחליט לעשות זאת, העניין מתחדד כבעייתי כשמדובר בלקוחות של מסר. באחד המקרים נכתב שההסבר שנתן בבית המשפט "אינו עומד במבחן הביקורת".

מכל אלה מסיק בית המשפט "סטייה מהשורה", ועם זאת, על פי הכרעת הדין "לא הוכח שיקול זר או איזון בלתי סביר". כלומר, המעורבות של אולמרט מבטאת ניגוד עניינים שעולה עד כדי הפרת אמונים פלילית, אבל לא בעוצמה שניתן להסיק ממנה שיקול זר, כלומר מעורבות מושחתת. לניואנס זה יהיה משקל רב בקביעת הקלון, אם התביעה תבקש זאת, בעת הטלת העונש.

עניין ניגוד העניינים כשלעצמו שנוי במחלוקת בין משפטנים שונים. מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם, וגם שופטים לא תמיד נמנעים מלדון בלקוחות של חברים טובים שלהם. מנגד, הקרבה בין אולמרט למסר היא הדוקה מספיק כדי לחייב אותו להתרחק מהקליינטים ולהעביר את הטיפול לאחר.

שחור לבן

זיכויו של אולמרט מעורר את השאלה האם עברייני צווארון לבן מורשעים פחות מעבריינים רגילים

דוברי הפרקליטות, ממשה לדור ומטה, הדגישו את ההרשעה בפרשת מרכז ההשקעות. דומה הדבר למאמן קבוצת כדורגל שקבוצתו הובסה 4־1 והוא מתייצב במסיבת העיתונאים ומתפאר בשער היחיד שהבקיע.

זיכויו של אולמרט מעיקרי כתב האישום מעורר שוב את השאלה האם עברייני צווארון לבן מורשעים פחות מעבריינים רגילים. למרות העדר סטטיסטיקות מוסמכות, התחושה היא שאחוז הזיכויים בצווארון הלבן הוא גדול בהרבה מהאחוז הכללי.

ייתכנו לכך כמה סיבות. הראשונה, יש להם עורכי דין טובים יותר. כשאלי הורביץ המנוח זוכה בבית המשפט העליון בפרשת "פרומדיקו" הוא הצביע על יכולתו לשכור עורכי דין טובים כמפתח להצלחתו ומיהר לתרום כסף לקליניקות שמייצגות פרו־בונו נאשמים שידם אינה משגת. סיבה אפשרית נוספת היא ששופטים מתקשים יותר להרשיע את "בני דמותם", את הסוגה החברתית שמבלה איתם בקוקטיילים, בכנסים, בנסיעות לחו"ל. באחד מכנסי העמותה למשפט ציבורי, העלה פרופ' מרדכי קרמניצר את האפשרות הזו כשביקר את זיכויו של שמחה דיניץ. נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק זעם והוכיח אותו: "תתמקד באנליזה של פסק הדין ולא בפסיכואנליזה של השופטים".

אהוד אולמרט עו"ד אלי זוהר אחרי הכרעת הדין צילום: פלאש90

סיבה שלישית אפשרית היא שבעבירות צווארון לבן קשה להוכיח את "היסוד הנפשי", את כוונת המרמה, גם כשתוצאותיה מוכחות כדבעי. לפני כ־20 שנה חתם אולמרט על דו"ח כוזב למבקר המדינה וזוכה בידי השופט עודד מודריק, שקבע שלא היתה לו כוונה לרמות את המבקר. תקלות כאלה קורות כשחותמים על מסמכים רבים בלי לקרוא אותם. לציבור קשה לקבל את "הפטור" הזה, אבל צריך להבין גם את השופטים שמתקשים להטיל כתם פלילי באדם בלי שישתכנעו מעבר לכל ספק סביר בכוונתו הפלילית.

העיר על כך פעם עו"ד אביגדור פלדמן: "תודעתם של אנשי ציבור מחוררת כמו גבינה שוויצרית, הזרם הפנימי והמתוק של המחשבה נכנס ויוצא בחורים כעכבר חסר מנוחה. ככה אי אפשר לעבור עבירות".

תלוי על בלימה

ניסיונו של לדור להיתלות בבית המשפט בעניין העדות המוקדמת בפרשת טלנסקי אינו משכנע

האם ראש ממשלה ראוי ליחס מיוחד בכל הקשור להעמדתו לדין פלילי? מצד אחד, מעלה המשפט הישראלי את מס השפתיים המקובל ל"מבחן בוזגלו" שחותר לשוויון בפני החוק. מצד שני, מה עושים כשבוזגלו הוא ראש ממשלה?

התשובה: אצל ראש ממשלה נזהרים יותר. "אמות המידה בהחלטה על העמדה לדין אינן שונות לגבי אישי צמרת", אמר פעם אהרן ברק והסביר מדוע ההחלטה לגבי אישי ציבור קשה יותר: "אתה יותר זהיר. אם אתה בודק לגבי אדם מן היישוב פעם אחת, כאן אתה בודק פעמיים".

בג"ץ עסק בשאלה זו פעמיים - בפרשת בר־און־חברון ובפרשת האי היווני, כאשר נדרש לשאלה האם נגד נתניהו ושרון נדרש רף ראייתי גבוה יותר כתנאי להעמדתם לדין. השופטים מתקשים לייחד לראש ממשלה מעמד מיוחד מעל החוק, אבל מסכימים שזהירות היתר מתחייבת. בעיקר בגלל שלא רק ראש הממשלה נופל כאן, אלא גם הממשלה והבחירה הדמוקרטית של הציבור.

כפי שכתב השופט אליהו מצא, כשדחה את הבג"ץ נגד היועמ"ש בעתירה להעמיד את אריאל שרון לדין: "ראש ממשלה המבצע עבירה צריך ליתן את הדין על עבירתו; ודינו לעניין זה אינו יכול להיות שונה מדינו של 'אחד האזרחים'. בשאלה אם יש ראיות מספיקות להעמדתו לדין יש להחליט, כמו ביחס לכל אזרח, על פי מבחן האפשרות הסבירה להרשעה. ואולם, העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית, וממילא גם על מצבם של אנשים רבים מקרב הציבור. מטעם זה נדרש היועץ המשפטי לנקיטת מהלכי בדיקה מיוחדים ולמידות של זהירות והקפדה מוגברות בגיבוש החלטתו".

משה טלנסקי בבית המשפט (ארכיון) צילום: אלכס קולומויסקי

כתב האישום נגד אולמרט הוגש לאחר שכבר הושלך מכיסאו. זה היה לאחר העדות המוקדמת של טלנסקי. סיפורי "מעטפות הכסף" לא אפשרו את המשך כהונת אולמרט. עד אז הצליח לקרטע איכשהו תחת עננת החקירות והחשדות. אחרי העדות המוקדמת זה הפך לבלתי נסבל, ואהוד ברק נתן את מכת החסד שקטלה סופית את כהונתו, ע"י פירוק השותפות הקואליציונית. הבעיה היא שעל הגשת הבקשה לעדות מוקדמת, לא החילה על עצמה הפרקליטות עשירית מהזהירות שלה היא מתחייבת בהגשת כתב אישום. בוודאי כשמדובר בהליך חריג המקפח זכויות חשודים ונאשמים.

ב־30 באפריל 2008, ערב יום השואה, נחקר אולמרט לראשונה בביתו במשך שעה בפרשה זו. ביום ראשון בבוקר, יומיים לאחר מכן, הוגשה הבקשה לעדות מוקדמת. בנוסף לעדות טלנסקי, בלטו בבקשה שני דברים נוספים - מזכר מ־2 במאי 2008 שבו נכתב בשלושה משפטים שטלנסקי סיפר כי הוא חושש שאולמרט ישלח אנשים שיפגעו בו, ודרישה שראש הממשלה יתייצב בעצמו באולם בית המשפט כאילו כבר היה נאשם. הגשת הבקשה לקתה בפגמים ובחיפזון: ראשית, הזמן הקצר בין גביית העדות מאולמרט להגשת הבקשה; שנית, החומר הדל שתמך בה - לא רק שלא היתה טיוטת כתב אישום, לא היתה עבירה – נכתב בה שאולמרט קיבל כספים שלא כדין. אין עבירה כזו; שלישית, שרבוב האיום על חייו של טלנסקי. החוקרים לא התייחסו ברצינות לדברי טלנסקי בזמן שנאמרו והם הועלו על מזכר שנכתב שלושה ימים אחר כך כדי לחזק את הבקשה ואת "מפלצתיותו" של אולמרט.

פרקליט המדינה משה לדור, שנטל אחריות על המהלך, טען שאין בעיה עם העדות המוקדמת כי בית המשפט אישר אותה פה אחד, גם המחוזי וגם העליון. העובדה שגם בתי המשפט היו שותפים לשגגה עדיין איננה פוטרת את לדור.

ביקורת בונה

הכרעת הדין בפרשת אולמרט מוכיחה מדוע באמת צריך גוף ביקורת שיבדוק את הפרקליטות

"אין לנו פרקליטות מדינה, יש לנו מדינת פרקליטות", אומר פרופ' אמנון רובינשטיין שעם פרופ' מני מאוטנר היו ממתניעי המהלך להקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. שניהם התגייסו לעניין לאחר שהזדעזעו מהתנהלותה בפרשות שאת פרטיהן הכירו מקרוב: רובינשטיין בהעמדתו לדין של רפול ז"ל ובפרשת ההרשעות במע"צ; מאוטנר מהחקירה שהתנהלה בפסגות בתקופת גבי רביד ודני זילביגר.

הכרעת הדין שלשום פתחה שוב את הדיון, ושוב נשמעה האזהרה על כך שאסור "להחליש את הפרקליטות". הביטוי "להחליש" נועד לסמן את המבקשים להחליש כאויבי שלטון החוק.

נכון, יש גם כאלה. כל מי שפוטנציאלית חושש מהסתבכות וחקירה, וביניהם לא מעט פוליטיקאים, יש לו עניין פסול בהחלשת הפרקליטות. רובינשטיין, מאוטנר, פרופ' דניאל פרידמן ואחרים לא נמנים עמם. הדרישה שלהם באה ממקום אחר לגמרי.

הפרקליטות היא הגוף החזק ביותר במדינה, ביכולתו להשפיע ולטלטל גורלות. בכוחו להעביר אזרחים בייסורי הגיהינום הפלילי, ובכוחו, כך התברר, להפיל ראש ממשלה. לכן לגיטימי לדון בהגבלת הכוח, באיזונו ובפיקוח עליו.

חלק ממערך הפיקוח הוא בית המשפט. ההרכב שדן את אולמרט הוכיח את עצמאותו. הוא הוכיח שהוא "לא עובד" אצל הפרקליטות ואפילו לא אצל התקשורת. בכלל, בשנים האחרונות ספגה הפרקליטות כמה זיכויים כואבים במיוחד, למשל בפרשות הדסק הרוסי והצרפתי, עו"ד יעקב וינרוט וגם זיכויים חלקיים כואבים במיוחד: צחי הנגבי ואהוד אולמרט.

אלא שפרשה זו, ובמיוחד נגזרותיה החיצוניות, ראויה לבחינה. כמו שראוי לבחון את החשדתו של השופט יורם דנציגר ואת ההתנהלות בפרשת קצב, שלגביה כבר הובטחה בדיקה. לאלה נועד גוף הביקורת על הפרקליטות.

ולעניין "החלשת" הפרקליטות צריך לציין שאין עוד מדינה בעולם המערבי שבה נחקרים ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים וכיו"ב בכמויות מסחריות כמו בישראל. מותר בהחלט להיות גאים במצב הזה שבו שלטון החוק מופעל ללא מורא וללא משוא פנים. אבל מותר להיות גם מודאגים לעתים לגבי הדרך שהכוח הזה מופעל.