בחלוף עשור: הנאמן גרף 6 מיליון שקל וחלק מהנושים עוד ממתינים
המשביר הישן לצרכן נכנס לפני 10 שנים להליכי פירוק עם הנאמן עו"ד אבנר כהן. עד היום לא השלים כהן את בדיקת תביעות הנושים הרגילים בהיקף מאות מיליוני שקלים. כהן: "החובות לנושים המובטחים והמיוחדים שולמו. בודקים את תביעות הנושים הרגילים"
רבע מיליארד שקל. זה סכום החוב הנטען, שמאות מספקי חברת המשביר הישן לא יודעים אם יש סיכוי שיראו את חלקם בו גם אחרי יותר מעשור. בעוד שרק 40 מיליון שקל שולמו לחלק מהנושים, ספקי מוצרים ושירותים, אחרים נאלצו להפנים שהכסף שלהם ברובו ירד לטמיון. אדם אחד הרוויח מההליך והוא עו"ד אבנר כהן, מפרק החברה, שגזר לעצמו בחודשים האחרונים קופון פנטסטי של 6 מיליון שקל (כולל מע"מ) ועוד סכומים שגובהם אינו ידוע. כל זה באישורה של שופטת הפירוקים, ורדה אלשיך, ושל כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר) ד"ר דוד האן.
בתיק אחר של כהן שנידון בפני אלשיך, הוא קיבל שכר חודשי של 230 אלף שקל, 14 מיליון שקל בסך הכל, עבור עבודותו כנאמן העיר טייבה שנקלעה לחובות. שם הגיש לאחרונה כהן הסדר נושים ששיקף תספורת של 76% לנושים הרגילים.
כך המשביר הישן לצרכן נקלע לחובות ענק
המשביר, הכלבו שכל ישראלי שנולד אחרי 1950 גדל עליו, היה הרשת הראשונה בישראל שהציגה חנויות בכמה מספר קומות ומגוון רחב של מוצרים. בשנות התשעים היו למשביר 40 חנויות כלבו וסניפים, והוא קיבל את הזיכיון לשורת מותגים ובהם זארה, מרקס אנד ספנסר ושקם גאלרי. בתחילת שנות האלפיים החלה ההידרדרות על רקע תנופת הקניונים בארץ מצד אחד ופרוץ האינתיפאדה השנייה מצד שני. בנובמבר 2002 ביקשה אגודת הקו־אופ, שהיתה בעלת השליטה במשביר, להוציא צו הקפאת הליכים לרשת עקב חובות נטענים של 500–700 מיליון שקל. עו"ד אבנר כהן מונה אז לנאמן הרשת, עם עו"ד ישראל קנטור ששוחרר מתפקידו כמה שנים לאחר מכן.
עו"ד אבנר כהן (ארכיון) צילום: אוראל כהן
מיד לאחר קריסת המשביר החלו הטחות ההאשמות: הספקים, שהחובות כלפיהם הגיעו ל־250 מיליון שקל, האשימו את הדירקטורים ונושאי המשרה באחריות לנזקים, שלימים נוקו מכל חשד. את הטענות הם הפנו בין היתר לדירקטור עו"ד ליפא מאיר, שלטענתם התווה את מדיניות המשביר, ולדוד ברודט, היום יו"ר בנק לאומי ואז דירקטור במשביר. הטענה המרכזית היתה שהרשת שידלה את ספקיה לספק לה מוצרים בהיקף כספי עצום שלושה חודשים לפני הקריסה, יולי־אוקטובר 2002, וזאת כשידעה בוודאות כי היא חדלת פירעון וקריסתה בלתי נמנעת.
המהלך המוצלח שאפשר לכהן לגבות שכר טרחה גבוה
בפברואר 2004 הודיע כהן כי הוא מבקש לערוך חקירה מקיפה בנוגע לניהול עסקי המשביר ולחקור את מאיר, ברודט, מנכ"ל המשביר לשעבר עמיקם בן צבי, היו"ר לשעבר יעקב ליפשיץ ואחרים. כהן טען כי מסמכים שהגישו לו נושים לא מובטחים ובהם תצהירים, פרוטוקולים וראיות מחייבים חקירה ובירור מקיפים.
ביצוע החקירה אושר על ידי בית המשפט המחוזי וגם שכר העבודה: 100 דולר לשעת עבודה לפני מע"מ. באוגוסט 2005 הגיש כהן את הדו"ח שלו אשר ניקה את כל נושאי המשרה והדירקטורים מפעולת מרמה או אחריות כלשהי, אך קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין המשביר לבין בעלת השליטה, אגודת הקו־אופ, ולחייב אותה לשלם לקופת הנושים של המשביר 65 מיליון שקל בגין שלושת החודשים שלפני הקריסה. כך הספקים שנותרו עם חובות עתק יקבלו לפחות פיצוי חלקי על הזמנת הסחורה המוגברת באותו קיץ.
נציגי הקו־אופ סירבו תחילה לשלם אך בסופו של דבר הושגה פשרה, והוסכם כי האגודה תשלם 58 מיליון שקל בתוספת ריבית והצמדה מיום הקפאת ההליכים ועד מועד התשלום. הסכום כולל ריבית הסתכם ב־78 מיליון שקל.
כאן החל המהלך שסיומו אפשר לכהן לגבות שכר טרחה אדיר: בנובמבר 2007 הגיש כהן לבית המשפט מתווה מיוחד המפרט את הצעתו. כהן הציע לפצל את סכום התמורה שהתקבל מהקו־אופ לשני חלקים - חלק אחד, הקטן יותר, יגיע לקופת הפירוק הכללית, ואילו החלק השני יישמר בנפרד וייועד לקבוצה חדשה של נושים שכונתה "הנושים המיוחדים". הנושים המיוחדים היו למעשה הספקים שסיפקו סחורה לרשת, אבל רק בשלושת החודשים שלפני הקריסה.
עשרה ימים לפני הגשת המתווה הזה, התמנה כהן על ידי השופטת אלשיך לנאמן עיריית טייבה, והוא המשיך לעבוד במקביל גם על תיק המשביר. באישור בית המשפט קרא כהן לנושים שהגישו לו תביעות חוב בהיקף עצום להכין תביעות ממוקדות לאותם שלושה חודשים ולהגיש לו אותן בתוך חודש ימים. 109 תביעות כאלה הוגשו בהיקף 59 מיליון שקל, וכהן בדק את כולן בתוך שבעה חודשים בלבד ואישר לשלם לנושים 43 מיליון שקל.
באוגוסט 2008 העבירה קו־אופ 78 מיליון שקל. לפי המתווה של כהן 49 מיליון שקל מתוכם יועדו לנושים המיוחדים והיתר לקופה הכללית. כהן שילם רק 43 מיליון שקל לנושים וב־2011 ביקש לפסוק לו שכר לפי הצלחה, בנימוק שמאחר שחילק לנושים 100% מהחוב כלפיהם, החוק מאפשר לו לגבות שכר של 12% מהסכום הכללי, שהם בדיוק 6 מיליון השקלים העודפים שבקופה.
הכנ"ר הסכים מיד לבקשת השכר וציין כי מאחר שכל ה"נושים המיוחדים" שהגישו תביעות חוב קיבלו את חובם הרי שאין לו התנגדות לאישור השכר. שישה ימים לאחר הגשת הבקשה אישרה אותה אלשיך בהחלטה קצרה: "הנושים המיוחדים קיבלו את מלוא חובם, כך שפסיקת שכר הטרחה המבוקש אינה פוגעת בהם", יתר על כן שכר הטרחה הוא על פי התקנות ואף ניתנה הסכמת הכנ"ר. אי לכך אני נעתרת לבקשה". עם זאת, אלשיך אישרה לכהן לגבות רק 4 מיליון שקל מתוך הסכום באותה עת ואת היתר כשיוכרעו הערעורים בנושא בביהמ"ש העליון, כדי לא לרוקן את הקופה.
כהן, שלאורך השנים קיבל שכר טרחה לפי שעות עבודה, הודיע כי ינכה 657 אלף שקל לפני מע"מ מתוך ה־6 מיליון שקל שביהמ"ש אישר. עם זאת לא ידוע מהו הסכום הכולל שקיבל כהן, והוא עצמו לא מסר את הנתונים ל"כלכליסט".
"לפי החוק, בחישוב שכר המפרק אין להפריד נושים"
ומה בכל זאת הבעיה? כפי שנטען בערעור שהוגש לאחרונה לבית המשפט העליון, תקנה 8א, שממנה ביקש כהן לגזור את שכרו, מתייחסת לחלוקה ל"כל הנושים", ולא ניתן לערוך הפרדה מלאכותית של קבוצת נושים "מיוחדים" ספציפית ולטעון שהם קיבלו 100% מהחוב. הרי החובות הכלליים של המשביר עומדים על מאות מיליוני שקלים שלא הוחזרו.
שלוש ספקיות לשעבר של המשביר - אומטיים הפצה, ישרייקו יבוא שעונים והמרכז הישראלי לסחר בזהב המיוצגות ע"י עו"ד חיים אינדיג - שמערערות כיום לבית המשפט העליון, פנו לאלשיך בבקשה שתבטל את החלטתה. לטענתן הן עצמן הגישו לכהן תביעת חוב בסך 9 מיליון שקל שאפילו לא נבדקה, וכל שנבדק הוא התביעה המיוחדת בהיקף 3 מיליון שקל מתוכם. בנוסף, טענו הספקיות כי אף אם תבודד קבוצת הנושים המיוחדים מיתר הנושים, עדיין לא ניתן לטעון שכהן החזיר להם 100% מהחוב, משום שהוא אמנם גבה מהקו־אופ את הכסף בתוספת ריבית והצמדה, אך בעלי החוב קיבלו רק את קרן החוב. כמובן שאילו כהן לא היה נחשב כמי שהחזיר 100% מהחוב לספקיות, הוא היה זכאי לשכר נמוך בהרבה מזה שקיבל.
כתמיכה בטענותיהן הסתמכו הספקיות על פסיקה של שופט ביהמ"ש העליון יורם דנציגר, שכתב במקרה אחר: "סבורני כי דברים ברורים אלו מלמדים כי תקנה 8א לפי כוונת ועדת חוקה תחול על בעל תפקיד אשר מונה לצורך חלוקה לכלל הנושים, הן מובטחים והן הלא מובטחים, ואשר הצליח בתפקידו באופן שחילק דיבידנד בשיעור לא מבוטל גם לנושים הרגילים". הפסיקה של דנציגר צוטטה גם בהחלטה של השופט קיסרי בחיפה שקבע במקרה אחר כי "על מנת שתקנה 8א תחול צריך להתקיים התנאי שבעל התפקיד חילק סכומי כסף לכל הנושים ולא רק למקצתם".
לטענת הספקיות, מהדברים מתחייבת בבירור המסקנה שכהן לא יכול להשתמש בתקנה לצורך חישוב שכרו.
כהן מצדו הגיב בתקיפות, האשים את הנושות ב"צרות עין" וטען כי מדובר ב"נושה זניח מתוך 113 נושים מיוחדים, אשר הוא היחיד שמעלה טענות מעין אלו נגד בעל התפקיד". הכנ"ר תמך בכהן וכך גם השופטת אלשיך. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה הפעם על ידי השופט המחוזי איתן אורנשטיין.
תגובת משרדו של עו"ד אבנר כהן: "בגין נושא השכר ששולם עבור החלוקה בנושא התביעות המיוחדות הוגש ותלוי ערעור של שלוש נושות. התשלום לנושים המיוחדים נעשה בעקבות דו"ח חקירה בן מאות עמודים, המבוסס על אלפי עמודי נספחים, שבמסגרתו חויבה בעלת המניות של המשביר בתשלום של יותר מ־78 מיליון שקל, ואף שילמה סכום זה במלואו. מתוך סכום זה, סך של 49 מיליון שקל יועד וחולק לטובת נושים מיוחדים שנגרם להם נזק בתקופת שלושת החודשים שקדמה לקריסה. מדובר בסוגיה נפרדת אשר הצריכה השקעת משאבים אדירים, ואשר הניבה לנושים הנוגעים בדבר
תשלום חסר תקדים של עשרות מיליוני שקלים. המפרק סבר כי מדובר בסוגיה נפרדת, ועל כן שכר הטרחה נגזר בנפרד. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המפרק, ובנושא זה תלוי ועומד ערעור לבית המשפט העליון.
"לגבי תיק הפירוק הכללי, נכון למועד זה שולמו מלוא החובות לנושים המובטחים ולנושים בדין קדימה לפני כמה חודשים, לאחר מאבק משפטי מורכב הגיע המפרק להסדר פשרה עם מס הכנסה שבמסגרתו נמחק חוב נטען בדין קדימה למס הכנסה בסך 25.5 מיליון שקל. הסדר זה סלל את הדרך לחלוקה לנושים הרגילים ובימים אלו אנו מצויים בעיצומה של בדיקת תביעות החוב של הנושים הרגילים. נכון להיום יש בקופה כ־45 מיליון שקל לחלוקה לנושים הרגילים. כמו כן, הנושים של חברת זארה קיבלו עוד בשנת 2007 דיבידנד סופי בשיעור של 26% מהחוב".
