שנה לרפורמת עוז לתמורה: "זו בכלל לא רפורמה. בסך הכל הסכם שכר"

כמעט שנה חלפה מההכרזה החגיגית של ראש הממשלה בנימין נתניהו על יציאתה לדרך של רפורמת עוז לתמורה בתיכונים. הרפורמה, שהתקבלה ברגשות מעורבים בבתי הספר, נועדה לשנות את מתווה השכר של המורים בישראל, ועד כה הצטרפו אליה 40% מהתיכונים בארץ. אם שואלים את אחד ממובילי עוז לתמורה, יו"ר ארגון המורים רן ארז, הוא מתמלא גאווה וטוען כי שיעור ההצטרפות הוא הישג. עם זאת, חמישה מומחים לחינוך שאליהם פנה "כלכליסט" דווקא שמחים להצביע על הבעיות ברפורמה. ומתברר כי יש לא מעט מהן.

אך טרם הביקורת, תזכורת קטנה למהותה של עוז לתמורה. הרפורמה קבעה כי כלל המורים בבתי ספר שיצטרפו יידרשו להתחייב ל־40 שעות עבודה שבועיות, במקום 24 השעות שהיו נהוגות בעבר. בתמורה, מורים אלה יקבלו תוספת שכר של 42%. בנוסף, נקבע כי יינתנו מענקים למורים מצטיינים, וכי כל קידום בקריירה ילווה בתוספת שכר. במקביל, מנגנון הוותק המואץ של המורים נשמר, והורחב גם גמול ההשתלמות. ובכל זאת לא כל המורים מתרשמים מהמספרים הגדולים.

מי שהספיק לבקר בחדר מורים באחד התיכונים לפני היציאה לחופש הגדול, למשל, היה שומע ככל הנראה שוב ושוב את צמד המילים "שעון נוכחות". במסגרת הרפורמה נקבע כי המורים יצטרכו להעביר כרטיס בתחילתו ובסיומו של יום העבודה. עבור חלקם מדובר בעלבון גדול. "המורים אולי ייהנו משכר גבוה יותר, אבל שעון הנוכחות יוצר תחושה של חוסר אמון", מסביר ראש החוג לחינוך בסמינר הקיבוצים ד"ר ניר מיכאל. "מצד אחד, המורה צריך לשחק על פי כללי המשחק של שעון הנוכחות, אבל לעבוד בפועל במשרת אמון מצד שני".

משיקים את עוז לתמורה, אוגוסט 2011. רן ארז: "הזמן של המורה אינו הפקר" צילום: חיים צח

"אסון גדול למערכת"

איך השינוי הזה משפיע על גיוס מורים חדשים לתחום?

"מתן פחות אוטונומיה הוא עניין בעייתי ומסוכן מבחינת האטרקטיביות של המקצוע. אני רואה את זה במוסד הכשרת המורים שלנו, שאליו מגיעים המון חבר'ה אידיאליסטים ברמה גבוהה, שמחפשים לממש תפיסה שליחותית של מקצוע ההוראה. כשהם רואים את המציאות שמבטלת את האוטונומיה שלהם, היכולת למשוך אנשים איכותיים נפגעת".

פרופ' יזהר אופטלקה צילום: אוראל כהן

אחת המשמעויות של עוז לתמורה היא בשינוי תפיסת מקצועו של המורה הישראלי וקירובו לכלל העובדים, על כל המשתמע מכך. "הפכו את המורה לדומה לעובד אחר במשק, וזו טעות גדולה", אומר ראש תוכנית מינהל חינוך באוניברסיטת תל־אביב פרופ' יזהר אופלטקה. "בעצם הקטינו את הציפיות מהמורים לרמה של טכנאים. הניסיון להכניס את המורה למסגרת מתעלם מהתפקיד החינוכי שלו. מורה הוא קודם כל מחנך ומוביל דרך, שצריך זמן בלתי מוגבל בעבודתו. אם תלמיד פונה אליו בשש בערב ואומר לו 'אני במצוקה', הוא לא אמור להגיד לו 'כבר החתמתי שעון'. עוז לתמורה עושה עוול כשהיא מגבילה את שעות העבודה. מוסרית המורה צריך להמשיך לעבוד אחרי שעות העבודה. זה אסון גדול ביותר למערכת החינוך".

יו"ר המסלול ללימודים והוראה באוניברסיטת בן־גוריון, ד"ר אדם לפסטיין, מוסיף כי הדרישה היא "סמל לכך שהעבודה לכאורה נמצאת רק בין כותלי בית הספר. וזה פשוט לא נכון. גם באנגליה, שם המורים נמצאים בבית הספר עד שש בערב, הם עוזבים עם ארגזים לסוף השבוע כדי להמשיך את העבודה".

יו"ר ארגון המורים רן ארז אינו מתרגש מהביקורת הנחרצת של מומחי ההוראה. הוא דוחה את טענותיהם ואומר כי שעון הנוכחות כלל לא בא להגביל את המורים אלא להגן עליהם. "התרגלנו שמורה צריך לעבוד ללא הגבלה, ללמד בכיתה, לשוחח עם תלמידים, לבוא להשתלמויות – והכל בהתנדבות", הוא אומר. "הציבור צריך להתרגל לכבד את הזמן של המורה, שאינו הפקר. מי שהיו הראשונים לחשוב איך לנצל בצורה מרבית את זמנו של המורה היו המנהלים. בגלל התחרות בין בתי הספר, כל מנהל רוצה להוכיח שאצלו עושים יותר - יותר פרויקטים, יותר הצגות - אבל אין כסף לכך, ולכן מפעילים על המורים לחץ כדי שיעבדו בהתנדבות. אני אמרתי לא עוד. מי שחושב שהשעון בא כדי לראות שהמורה עובד הוא מטומטם".

תחרות בחדר המורים

ד"ר אדם כרמון צילום: רפי קוץ

אולם סוגיית שעון הנוכחות אינה היחידה שטלטלה חדרי מורים ברחבי ישראל בשנה החולפת. רכיב אחר בעוז לתמורה שמטריד מורים רבים הוא הבונוסים הדיפרנציאליים למורים מצטיינים. ד"ר אדם כרמון ממכון כרם להכשרת מורים לחינוך הומניסטי־יהודי, טוען כי הבונוסים הם למעשה הבעיה המרכזית ברפורמה. לדבריו, "מחקרים מראים שתגמול מיוחד למורים לא משפר את ההוראה, אלא בהרבה מקרים דווקא פוגע בה. מחקרים על הערכת מורים מראים כי אין שיפור בהוראה. אני לא מדבר על הערכה של משוב, אלא על הערכה של מי יקבל בונוס. זה בזבוז כספי ציבור".

ראש החוג להכשרת מורים באוניברסיטת בר־אילן, ד"ר חן שכטר, מי שחוקר את נושא הלמידה מהצלחות, מחזק את דברי כרמון. "יש לצאת מתוך הדברים החיוביים במערכת ולא מתוך הבעיות. משרד החינוך נתקף בפאניקה מהציונים הבינלאומיים ומנסה ליצור שינוי, ואז רואים שיפור זמני במצב, אך הוא שורד רק כמה שנים וחוזר חלילה. זה מעגל קסמים".

"בניגוד לנעשה במפעל, אי אפשר לבדוק את התפוקות של מקצוע ההוראה", סבור פרופ' אופלטקה. "כל ניסיון ליצור מדדים להוראה יהיה מלאכותי, גם אם הכניסו את הסטנדרטים הטובים בעולם. מורה שיקבל תלמידים ממשפחות חזקות יצליח יותר".

גם למטח הביקורות הזה מתנגד יו"ר ארגון המורים. "בכל מקום צריכה להיות הערכה. צריך לקבוע מטרות, לקבוע יעדים ולמדוד אם השגנו אותם", אומר ארז. "השאלה היא מהן המטרות, והתשובה לכך אינה ציונים. אי אפשר למדוד הצלחת מורה על פי ציוני התלמידים. ברגע שמורה יודע שכל דבר שהוא עושה נמדד, יש לו מרחבי התפתחות. אני רוצה שהצטיינות של מורה תימדד ביותר התגייסות לצבא של תלמידים, יותר עזרה לזולת, פחות פשיעה ופחות נשירה. בשיתוף עם פרופסורים, אנחנו מנסים לבנות סרגל חישוב להערכת המורים. בינתיים, הכסף ששמור לתגמול מתחלק בין כל המורים שווה בשווה".

ויש גם תקווה

אולם לצד הביקורת השלילית, יש למומחי ההוראה גם כמה הערות בונות. לדבריהם, פוטנציאל גדול של הרפורמה נוגע למה שמכונה "למידת עמיתים" - למידה משותפת של המורה מעמיתו. תופעה זו עשויה להתאפשר עתה בזכות השינוי במבנה יום העבודה של המורה. "הוא נמצא מהבוקר ועד הערב בבית הספר, וכך מתאפשרים התנאים הבסיסיים של למידה זה מזה", אומר ד"ר לפסטיין. "עם זאת, צריך להבנות בתוך משרת העבודה של המורים מנגנונים לעבודה משותפת. אם כל מורה היה צופה 40 שעות בשנה הוא היה לומד המון גישות חדשות. ביפן יש מערכת חקר שיעור, שהיא חלק אינטגרלי מהמקצוע, כשמספר מורים מתכננים ביחד שיעור. אחר כך כולם מתנסים וצופים בשיעורים זה של זה, ומתכננים שיפורים. אצלנו רואים מעט מאוד מקום לחשיבה משותפת. כדי שזה יקרה, זה צריך להיות חלק משבוע העבודה של המורה והוא צריך להיות מתוגמל על כך".

יו"ר ארגון המורים מרגיע את הרוחות ומציין כי במסגרת הרפורמה "מוקצות שעתיים שבועיות של למידת עמיתים לצורך בניית המשכיות והפריה הדדית, לצד ישיבות מקצוע של מורים לכל מקצוע בנפרד. בכלל, כחלק מהרפורמה ילמדו לראשונה מורים איך להיות רכזי מקצוע ומחנכים".

אחת התקוות הגדולות שיצאו מעוז לתמורה היא ההוראה הפרטנית. הוראה פרטנית נוגעת לשעות שבהן המורה יושב עם קבוצה קטנה של עד חמישה תלמידים חלשים או מצטיינים, כדי לתת להם "דחיפה", שאותה לא יוכלו לקבל במסגרת הכיתתית. "סוף סוף המורה אמור לחזור לתפקיד הבסיסי כאחראי לקבוצה קטנה שבה הוא יכול להגיע אל התלמיד. לרוב, אם תלמיד מרגיש שהמורה אוהב אותו, הוא ישקיע יותר", מסביר פרופ' אופלטקה. "כדי שהשינוי הזה יקרה, צריך לקחת את כל המבנה שבנו לכיוון הנכון, כי כיום מתסכל מאוד לראות שהכיתה שלך כוללת 35־40 תלמידים".

לדבריו, הבעיה עוד יותר עמוקה. "מורים לא ממש מבינים מה מצופה מהם כשאומרים הוראה פרטנית. זו תורת הוראה אחרת לגמרי", הוא מבהיר. "ההכשרה בישראל נתנה עד כה מענה בעיקר להוראה פרונטלית, ולכן בקלות אפשר לפספס את השינוי הזה".

ארז מסכים עם קביעתו של אופלטקה, אך סבור כי מי שמכשיר את המורים לעבודתם זו האקדמיה, "והם אלו שהיו צריכים לדאוג לכך. אנחנו בונים עכשיו השתלמויות למורים כדי שהם ילמדו זאת".

על כל פנים, המומחים השונים כלל לא בטוחים שבעקבות מטרותיה של עוז לתמורה אפשר לזכותה אותה בשם רפורמה. "נכון יותר לכנותה הסכם שכר", סבור ד"ר מיכאל. "רפורמה היא מושג שמתיימר לחולל שינויים משמעותיים במדדים הפדגוגיים. עוז לתמורה לא מגיעה לזה. מבחינת התלמיד היחיד, השינוי הוא לא דרמטי".