החברה תשלם על הנזק שגרמו בעלי השליטה
בעלי המניות של כור שבשמם הוגשה התביעה לא יקבלו שום פיצוי ומי שיישאו בנטל הם דווקא בעלי המניות של דסק"ש, שתוציא מקופתה את ה־22 מיליון השקלים המיועדים לתרומה לנזקקים ולשכר הטרחה לבא כוחו של סבו
אלא שהפשרה בתביעה נגד דסק"ש מקוממת אפילו יותר. בעלי המניות של כור שבשמם הוגשה התביעה לא יקבלו שום פיצוי ומי שיישאו בנטל הם דווקא בעלי המניות של דסק"ש, שתוציא מקופתה את ה־22 מיליון השקלים המיועדים לתרומה לנזקקים ולשכר הטרחה לבא כוחו של סבו.
קשה גם שלא לתמוה על הקשר בין המגעים לפשרה שהבשילו מהר מאוד להסכם מוגמר לבין רצונו של דנקנר להימנע מחקירה בבית המשפט. בנוסף, סכומי העתק
שמקבלים התובע עו"ד סבו ופרקליטו עו"ד רון דרור (4 מיליון שקל, לעומת 18 מיליון שקל שיתרמו לציבור) לא הוסברו למעט טיעון בדבר הצורך לפצות השניים על מאבקם למען הציבור והסיכון שנטלו על עצמם.
הצדדים בתיק מנסים לשוות לפשרה המוצעת על ידם ארשת של ממלכתיות, אלא שבפועל מדובר בעוד מקרה בו תביעה ייצוגית מוגשת בטענה לנזק של מאות מיליוני שקלים לציבור על ידי תובע ייצוגי המתיימר להיות נחוש ולוחמני, מסתיימת בסופו של דבר ברווח אישי לעצמו בלבד.
נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי צילום: עמית שעל
בהסכם הפשרה מסבירים הצדדים שיש קושי לפצות את בעלי המניות, משום שלטענתם - מה שכמובן לא הוזכר בתביעה הייצוגית עצמה - פיצוי אישי כזה יחייב בדיקה פרטנית של הנסיבות שבהן החליטו בעלי המניות להשתתף או להימנע מלהשתתף בהנפקה.
אם כך הדבר - האם לא נכון יותר לדחות את התביעה בנימוק שהתובע לא הצליח להוכיח את זכאותם של בעלי המניות לפיצוי? מה התועלת שיש לציבור מהסכם הפשרה שהוצג?
ואם בכל זאת רוצים להעביר מסר מרתיע לחברות, מדוע החברה היא זו שמשלמת אותו ולא בעלי השליטה שלפי התביעה הם אלו שנהנו באופן ישיר מהנזק שנגרם לבעלי מניות המיעוט מן הציבור?
השופט הדן בתיק, רם וינוגרד, הראה עד כה מעורבות רבה בהליך, ונותר לקוות שהוא ידחה על הסף את הבקשה להימנע ממינוי בודק ואולי אף יבקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ורשות ני"ע. במקרה הזה נראה כי האינטרס הציבורי מחייב פשרה שמביאה פיצוי ממשי לנפגעים, ואם אין עילה לפיצוי כזה - מוטב לדחות את התביעה.
