מה חופשי ב"שחייה בסגנון חופשי"?

למה באולימפיאדה קוראים לזה "שחייה בסגנון חופשי", כשכולם שוחים חתירה? ניר

ניר היקר,

הצדק עמך. כיום "סגנון חופשי" ו"חתירה" הן כמעט מילים נרדפות, אבל זה לא תמיד היה כך.

אם נקפוץ מאה וקצת שנים אחורה, למשחקי האולימפיאדה המודרנית הראשונה (אתונה, 1896), נמצא שם ארבעה מקצי שחייה. כולם נשחו בים התיכון, במפרץ קטן בחלקה המזרחי של העיר פיראוס; כולם נועדו לגברים בלבד (ואחד מהם נועד אך ורק למלחים בצי היווני המלכותי, שנזקקו ליותר משתי דקות ו־20 שניות כדי לצלוח מאה מטרים, כמעט כפול מהשיא במשחה הרגיל באותה אולימפיאדה); וכולם נשחו בסגנון חופשי.

סגנון חופשי אומר שאפשר לשחות איך שרוצים, ואין לנו תיעוד מדויק של הסגנונות שנשחו באולימפיאדה ההיא, אבל אני יכול להגיד לך באיזה סגנון לא שחו שם. חתירה. וזאת משום שסגנון החתירה התחיל להיות נפוץ במערב רק ב־1902, אולימפיאדה וחצי מאוחר יותר.

"חתירה" באולימפיאדת לונדון 2012 צילום: גטי אימג'ס

תרבויות שונות מסביב לעולם שחו חתירה מקדמת דנא, ויש אפילו תיעוד של תחרות שחייה שהתרחשה בלונדון באמצע המאה הי"ט, שבה התחרו אורחים אינדיאנים שהראו לאנגלים בדיוק מה עושה הדג ומאיפה. אך האדונים המערביים סירבו לאמץ סגנון שמתיז מים לכל הכיוונים ומכריח את השחיין לטבול את ראשו במים, אז הם המשיכו לשחות לאט.

לקראת סוף המאה הי"ט הגיע ברנש בשם ג'ון טרדג'ן עם נוסח משלו לחתירה האינדיאנית. הידיים חותרות כרגיל, אך הרגליים נשארות מתחת למים ונותנות בעיטת מִספרת משונה. פחות מהיר, אבל גם קצת פחות משפריץ. וכשהגיע הזמן למשחה האולימפי הראשון (בסגנון חופשי, להזכירך) הרבה שחיינים כבר הכירו את סגנון טרדג'ן: הצעקה האחרונה בתחום ההתקדמות המהירה במים.

לשחיינים האולימפיים של תחילת המאה ה־20 כבר לא היה אכפת להשפריץ לכל הכיוונים, ושיטת טרדג'ן הפכה ללהיט. יותר ויותר שחיינים אימצו אותה, ובתוך זמן קצר מי שהתעקש להמשיך לשחות חזה פשוט לא הגיע למשחקים האולימפיים.

באולימפיאדה השלישית הוסיפו על המשחים בסגנון חופשי (שאותם ביצעו רוב השחיינים בנוסח טרדג'ן) משחים מיוחדים בסגנון חזה וגב. הסגנון במשחים האלה, הלא חופשיים, נכנס כהגבלה נוספת: לא רק שאתה חייב למהר לסוף המסלול דווקא בשחייה, שזה כבר קשה ואפילו מסוכן, אתה חייב לעשות זאת בשיטה מסוגננת שאינה היעילה או המהירה ביותר. כמו להניח משוכות באמצע מסלול הריצה, או לשחק בכדור בלי להשתמש בידיים. בקיצור - בדיוק סוג המגבלות השרירותיות והמשונות ששולטות בעולם הספורט. וכשחושבים על זה, המגבלות האלה הן בדיוק ההבדל בין ספורט לחיים הרגילים.