זה לא בסדר

צילום: שאטרסטוק

כיתת החיילים של הסיור של ארבע אחר הצהריים התקדמה במעלה הכביש. כבר עשר דקות שהם צועדים מהבסיס הארעי שהקימו שבוע קודם בתחתית הגבעה, שלושה אוהלי 21 מגודרים בחופזה, כובד החגור מעיק עליהם גם בגלל העלייה המתמשכת וגם כי נספג היטב בגשם שלא מפסיק לזרזף. הזעקה מחרידה אותם, ובאינסטינקט שנרכש במהלך 18 החודשים שחלפו מאז שעזבו את בית הוריהם הם שולחים יד אל הנשק ובו בזמן מחישים את צעדיהם במעלה הכביש שמשני צדיו נעו עד כה בכבדות. קל להבחין באיזו התרחשות בקצה הגבעה, משאית שעומדת בצד הכביש וילדים שמתקהלים סביבה. תהיו ערניים, נשמעת קריאה, ומיד אחריה מתגלגלת אליהם מלמעלה עוד זעקה איומה, מחרישת אוזניים במידה שאינה הגיונית בהתחשב במרחק שעוד מפריד בינם לבין המשאית שעדיין מסתירה מעיניהם את המתרחש.

הקצב שב לרגע לתוך האטליז ואחריו נהג המשאית, שמקבל ממנו כמה שטרות ולוחץ את ידו. הקצב לא מבזבז זמן וחוזר אל הרחוב כשבידו מאכלת. אחד הילדים, אולי בנו של הקצב, מרגיש נוח לאסוף מארגז בפתח האטליז ריאה של כבש שקנה הנשימה עדיין מחובר אליה. הוא נושף לתוכו והריאה מגיבה מיד ומתנפחת כמו בלון, לקול מצהלות חבריו. הקצב אינו שם לב אליהם ומבקש מהנהג עוד סיוע קטן לפני שילך לדרכו. הנהג ושני הגברתנים שאיתו ניגשים עכשיו אל החיה המבוהלת, שלמראם משחררת לחלל האוויר הקר רצף ארוך של זעקות שבר, צעקות רמות ממש שקורעות את החלל ורק עצירה קצרצרה לשאיפת אוויר מפרידה בין אחת לשנייה. הילד עם הריאה מנפח ומשחרר, מנפח ומשחרר, בקצב שבו החיה האדירה צועקת. הנהג והשניים מצליחים כעת להכניס את ראשה של החיה לתוך אפסר ולהדק אותו סביב פיה, עד שהיא משתתקת. הם מכופפים את הצוואר הארוך לאחור, חושפים את עורקיו הנפוחים מאימה משותקת. הילד מפסיק לנשוף לתוך הריאה המסמורטטת. כולם ממתינים לקצב, שמעביר ליטוף ארוך לאורך הצוואר, נגד כיוון צמיחת השיער, מאתר את הנקודה.

הגשם מתגבר. החיילים כבר ספוגים לגמרי ונחלים שטוחים של מים זורמים אליהם במורד הכביש, מציפים את נעליהם. שקט משתרר במעלה הגבעה. רעם מתגלגל מהדק את אחיזתם בקת. לפתע הם שמים לב שהנחלים שזורמים מלמעלה, אלה שמגיעים מצד הכביש שעליו חונה המשאית, הופכים לאדומים. כמו בסצנה מסרט אימה נחות, מים אדומים מכסים עכשיו את נעליהם האדומות ממילא. אבל האדום שמגיע מלמעלה אינו צבע, זה ברור להם. הם עומדים בתוך נחל של דם. קדימה, נשמעת הקריאה, והם עוברים לריצה כבדה מבלי שיידעו לקראת מה בעצם. החייל שמכשיר הקשר על גבו מדווח על אירוע במרכז המיושבת, ממש על השחור המרכזי. הרבה אדום זורם לכיווננו, הוא אומר.

לקצב לא נדרש יותר מחיתוך מדויק אחד. החיה האדירה עוד רוטטת כמה שניות ואז דוממת, צווארה הארוך נשמט לצד גופה הכפות עדיין ומגיר נחלים אדומים. הנהג והשניים משחררים את החבלים, משליכים אותם אל גב המשאית ונועלים מחדש את מעקה העץ. הם מוכנים לתזוזה. אבל הקצב מבקש מהם עוד סיוע אחד, והם עוזרים לו לתלות את החיה על אנקולים שהוכנו לצורך הזה מבעוד מועד בחזית האטליז. רק אז המשאית מסתלקת וחושפת את המתרחש לעיני החיילים המטפסים. כאשר הם מגיעים סוף סוף, רטובים עד תחתוניהם וגרביהם חמוצות, ממתין להם, כרות ראש, גופו תלוי באוויר ועורו כבר מתחיל להתקלף ממנו בתנועות מאכלת מיומנות, גמל עצום בגודלו. שלולית הדם שנקוותה על הכביש וכעת הם ממש עומדים בתוכה ממשיכה לזרום במורד בסיוע הגשם שאינו חדל מלרדת. זה לא בסדר, החייל עם מכשיר הקשר על הגב מספיק לומר לפני שהוא מקיא את נשמתו.