למה הטבע אוהב דגדוגים?

גיהוק, שיהוק, גיחוך, פיהוק, דגדוג, נפיחה וגירוד הם כמה מהרפלקסים האנושיים הנפוצים בעולם. שוליים ומביכים ככל שיהיו, הם טבועים בלב האנושיות. ובכל זאת, התופעות האוניברסליות האלה בקושי נחקרות. נדמה שכמו אנשים בקבוצה, גם המדע מתכחש אליהן בנימוס.

העיטוש אינו דרמטי כמו ההזדקנות או הרבייה, ואפשר לראות בו ובחבריו השיהוק והצחקוק מקור עניין ל"מדע זעיר" (Small Science), מחקרים של חוגי מדע שאינם דורשים מעבדות משוכללות ומלגות, אך בפועל נדמה שזה שנים נופלים בין הכיסאות.

פרופ' רוברט פרוביין, פסיכולוג ונוירולוג מאוניברסיטת מרילנד, מנסה לשפר את מעמד הסימפטומים הקטנים והמביכים האלה, שחקירתם היא עבודת חייו. עשור אחרי שפרסם רב־מכר של מדע פופולרי על תופעת הצחוק האנושית, יצא בארצות הברית לפני כמה שבועות ספרו החדש "Curious Behavior", ובתרגום חופשי של שמו המלא: "התנהגות תמוהה: פיהוק, צחקוק, שיהוק ומעבר", שלוקח את התופעות הללו ברצינות, ומסביר אותן בשפה קלה.

כמה ידוע על הוויראליות של הפיהוק, ועל כך שדי בלקרוא על פיהוקים כדי להתחיל לפהק? ומה בנוגע לצחוק המידבק? ב־1962 היסטריית צחוק תקפה 95 תלמידים מבית ספר בטנזניה, ושככה סופית רק כעבור שישה חודשים, אחרי שבית הספר אולץ להיסגר. צחוק בלתי נשלט קטלני פחות משפעת העופות, אבל פרוביין לא בוחל בעיסוק בו, ועל בסיס ניסויים וסקירת חומר מדעי איתר את המערכת המוחית הפרימיטיבית שאחראית לצחוק המידבק ולפיהוק המידבק, וכנראה שיחקה תפקיד באבולוציה של תחושת האמפתיה והיחסים החברתיים.

באופן מעניין, גם תחושת הדגדוג היא רפלקס בסיסי שקשור לקשרים בינאישיים. אדם לא יכול לדגדג את עצמו ולא יכול לחוות תחושת דגדוג ממגע של אדם זר. זו תחושה חברתית ששמורה באופן כמעט מוחלט לאינטראקציה בין אנשים שמכירים זה את זה. כמעט כל הילדים נהנים ממנו, ואפילו מה"איום" בדגדוג עם אצבעות שלופות באוויר. את תנועות האיום המשועשעות הללו גם קופים מזהים ככאלה, והם מגיבים להן כפי שמגיבים ילדים. הדגדוג הוא אולי ההומור העתיק בעולם וחלק ממנגנון האינטימיות האנושית, ששורשיו נטועים בביולוגיה ובפסיכולוגיה גם יחד. ייתכן שהוא שריר ותקף אצל בני אדם לא פחות מההתנהגות המינית, ואולי הוא תופעה שמקדימה אותה.

אדם לא יכול לדגדג את עצמו ולא יכול לחוות תחושת דגדוג ממגע של אדם זר צילום: שאטרסטוק

הספר ממשיך וחושף עוד ועוד מהסיפור הנוירולוגי והאבולוציוני שמאחורי ההתנהגויות התמוהות. גם בכי התינוק הוא אמצעי תקשורת פרימיטיבי ויעיל: הוא מתחזק עד לגיל שישה שבועות ואז נחלש בהדרגה, ובאופן מעניין, נמדד קשר בין עוצמתו לבין הטמפרטורה בחזה של האם, וייצור הורמון הפרולקטין בגופה, שמשפיע על ייצור החלב שלה. פרוביין גם מקדיש את הפרק האחרון לנפיחות וגיהוקים, בעיקר בשביל מצב הרוח הטוב. כאן הקשר להתפתחות הרגשות החברתיים כבר מתרופף, ותפקיד הרפלקסים הוא מה שכולנו חושבים שהוא. בחקירתו הוא מגלה שבעלי החיים היחידים שמתקשרים בנפיחות הם סרדינים.

מלבד הרחבת הדעת, פרוביין מנצל את ספרו כדי להעביר מסר, והוא הקריאה לאנשים, לכולנו, להצטרף למחקרי המדע הזעיר. המדע הזעיר הוא כזה בעיקר במובנים של המשאבים שנדרשים לו. לרוב הם רק סקרנות כנה, והיכרות בסיסית עם השיטה המדעית של העמדת השערות בניסיונות הפרכה. אלה יאפשרו לכל אחד להתחיל לערוך תצפיות שטח בקניון וניסויי מעבדה בסלון, ולנסות לגבש תובנות חדשות על העולם.

ואצלי עלתה שאלה אחרת למקרא הספר: מה יישאר מהפיהוקים והדגדוגים בעידן התקשורת הדיגיטלית? האמוטיקונים עוזרים לנו עם החיוך הרחב, ובכל זאת, מתברר שכאשר הביולוגי נמוג מהתקשורת, הוא לוקח איתו חלק קמאי ועמוק מההיבט הפסיכולוגי.